למרות כמה רגעים מרגשים, הפרק האחרון של "שלדון הצעיר" היה סתמי. התאכזבנו

נפתח בחידה: מה משותף לסדרות "דארמה וגרג", "תיאוריית המפץ הגדול", "שני גברים וחצי", "שלדון הצעיר" ו"שיטת קמינסקי"? (לא, סיטקומים עם המון פאנצ'ים עד שזה כבר מעייף היא לא התשובה).

התשובה הנכונה היא היוצר שלהן - צ'אק לורי, אחד מיוצרי הסיטקומים המובילים שיש כיום. הוא גם יצר את הסדרה "אימא" ואת "דיסג'וינטד" הלא מוערכת מספיק בנטפליקס, וממש עכשיו יש לו סדרה בשם BOOKIE.

אבל יש עוד משותף לכל הסדרות הללו: כמעט כולן נמשכו הרבה מעבר לשיא שלהן. אפילו לשיטת קמינסקי, עם שלוש עונות בלבד, היו כמה פרקים מיותרים שאפשר היה בקלות לוותר עליהם.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• קרב גרסאות: "מאיה הקליטה את השיר קודם, אבל אייל שחרר אותו לפניה"
• אודיה, שירי ומארינה על במה אחת - ומופע ענק של שרית חדד
• כתבי החדשות קיבלו אות הוקרה, גבאי שבר שיא: פרסי הטלוויזיה 2023

"שלדון הצעיר", סדרת בת לתיאוריית המפץ הגדול, שממש עכשיו הסתיימה אחרי שבע עונות, נמשכה גם היא קצת יותר מדי. וכשהסתיימה, הביאה לעוד קריטריון משותף לכל הסדרות הנ"ל: פרק סיום בינוני.

"שלדון" עוקבת אחרי שלדון מתיאוריית המפץ הגדול מגיל שמונה עד 15, בבית משפחתו שבטקסס. למי שלא מכיר, שלדון הבוגר הוא גאון על גבול האוטיסט, ולכן הן היוצרים והן הצופים חששו מסדרה שתעקוב אחר ילד שיתנהג כך. ולמרות זאת - ולהפתעת רבים - זה עבד.

הבחירה הראשונה שסייעה לסדרה היא הקפתו של שלדון בטיפוסים מאוד שונים ממנו. המשפחה שלו היא משפחה טקסנית טיפוסית למדי - אח גדול מהבול, אחות קטנה נוכלת, אבא שאוהב בעיקר ספורט בירות ובשר ואימא דתיה מאוד. כדי קצת ללכלך את העניין, גרה איתם גם סבתא של שלדון, שלא ממש מאמינה במסגרות ונוטה לשתייה בואכה אלכוהוליזם.

בחירה שנייה שעשתה הסדרה היא לצאת ממגבלות הסיטקום. כלומר, היא לא מצולמת בלוקיישן אחד עם שלוש מצלמות, וגם אין בה קהל - מה שאומר שאין גם צחוקים מוקלטים יותר או פחות. הפאנצ'ים בשלדון הצעיר נאמרים בשקט וזה מוסיף לה המון.

בניגוד לסדרת האם, "שלדון" היא סדרה הרבה יותר מרגשת. היא מדברת על ערכי משפחה, על ביחד, על הקשיים לגדל ילד כה מיוחד בסביבה וזמן (סוף שנות ה-80) שלא כל כך יודעת מה עושים עם ילד גאון שכזה. אמנם סדרת האם הייתה ממש סדרה על חנונים, אבל בעוד שם בעיקר צחקו על חנונים, דווקא בסדרת הבת מתייחסים לקשיים של ילד כה שונה ומאפשרים לאנשים כמוהו שמרגישים שונה לקבל מראה וסדרה מחבקת.

הבעיה בסדרות כאלו שהגיבור שלהן הוא ילד קטן וחמוד בן שמונה, היא שהילד מתבגר ככל שהסדרה נמשכת. זה קרה גם למשפחה מודרנית עם כל הילדים שבה וזה קרה גם כאן. איאן ארמיטג', שמשחק את שלדון, היה מדהים כילד בן דמונה. הוא לחלוטין הצליח לתפוס את ההתנהגות של שלדון המבוגר וליצור אותה בילד.

ואולם, איאן בן 16 היום, וכל הורה יודע - בגיל 12 הם מפסיקים להיות חמודים. לראות נער מתנהג על אותו ספקטרום זה כבר פחות נעים ואף מרגיש מאולץ. לא פלא שהסדרה החלה להתמקד יותר בשאר בני המשפחה: לאח של שלדון נולד ילד, סבתא שלו מצאה זוגיות וכו'. אמנם חלק מאלו הינם אספקטים בחייו של שלדון שהוזכרו על ידי שלדון הבוגר בסדרה האם, ועדיין רוח הבריחה הצידה הורגשה.

נקודת הסיום של הסדרה נבחרה משום שגם לפי "המפץ הגדול", שלדון עזב את ביתו בגיל 15 והלך לאוניברסיטה. ובכל זאת, קשה שלא לחוש שלכולם היה ברור שאי-אפשר למשוך את הסדרה כשהגיבור משמעותית פחות לייקאבל, המילה באנגלית שמתארת מישהו שניתן לחבב. מעריצי סדרת האם שגם צפו ב"שלדון" ידעו שזה יגיע, וגם ידעו דבר נוסף: אבא של שלדון עומד למות. לכן, כבר בפרק 12 האבא נפטר והסיום היה מורכב משני פרקים ברצף: פרק 13 שהיה לוויה ופרק 14 שבו שלדון עוזב.

פרק 13 היה נהדר. שלדון נאלץ להתמודד עם מוות ומנסה לשנות את המציאות בראשו כי הוא מצטער על מה שאכן היה במציאות. אשכרה דמעתי כמה פעמים בפרק. פרק 14, לעומת זאת, היה סתמי. כדי להגניב את הצופים החזירו לפרק אחד את שלדון המקורי ובת זוגו מסדרת האם, איימי פאולר (מים ביאליק הנהדרת). החיבור אליהם היה דרך איזו עלילה מונפצת על הקשר של שלדון והילדים שלו, וזה רק הוסיף לסתמיות.