הטובה, הרעה והלא נוראה: פרידה מטד לאסו, יורשים ובארי

זו שביאסה: טד לאסו

את טד לאסו אהבתי ישר מההתחלה. הדמות של טד הייתה כה חמודה, משחקי המילים שלו תמיד העלו לי חיוך, הכדורגל היה מסעיר והאווירה הכללית הכל-כך חיובית באה ממש טוב - במיוחד שהסדרה החלה עוד כשהיינו עדיין עמוק בתוך כל הבאסה של הקורונה. כשטד הגיע בזמנו הוא גרם לנו "להאמין" כמו שכתוב בשלט שהוא שם לשחקנים שלו בחדר ההלבשה. להאמין שאפשר להוציא מכל אדם את הגרסה הכי טובה שלו, כמו שהוא מתאר את שיטת האימון שלו. פרקים של כחצי שעה, מדוייקים, מקסימים, מחממי לב ומצחיקים מאוד.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• הפילהרמונית הישראלית תנגן את שיריו של דיוויד בואי; אורח: אסף אמדורסקי
• השחקן דני מסטרסון ("מופע שנות ה-70") הורשע באונס; צפוי להיכלא ל-30 שנה
• חולמים לראות את המופע של ביונסה? הכינו את המזומנים

בעונה השניה ראינו הרבה פחות כדורגל. באנו לסדרה על מאמן פוטבול אמריקאי שבא לאמן חבורת בריטים כדורגל למרות שהוא לא מבין כלום בכדורגל - אז איפה הכדורגל? כנראה שליוצרים כבר היה קשה יותר למשוך את הרעיון של זר בארץ זרה, אז החלו להתמקד בדמויות המשנה. פתאום הסיפור של רבקה, הבעלים, תפס יותר מקום, וכך גם הזוגיות של ורוי קנט הקשוח עם קילי היח"צנית השאפתנית. למזלם, זה עדיין היה חמוד ומחמם לב כך שזה עדיין עבד.

בעונה השלישית הכול התבלגן: לפי סיפורים שונים, הכתיבה התעכבה מאוד והיו הרבה חילוקי דעות. זה בהחלט ניכר. הפרקים כמעט הכפילו את עצמם באורכם, כשבכל פרק התעקשו להתעכב על כל אחת מדמויות המשנה. עלילות הפציעו לרגע ונעלמו (מישהו זוכר שהייתה התנכלות לסם, השחקן הניגרי? כי זה קרה לרגע ואז נגמר עם תזכורת בסוף לחצי שניה).

הדוגמה הטובה ביותר היא ההתעכבות המיותרת על החיים של נייט, המאמן שפרש. סיפור שיכל להיות מאוד מעניין אבל נגמר בקול ענות חלושה בלי שום עומק רגשי. איך אפשר לתת עומק שכזה כשיש לך בערך 12 דמויות שונות אותם מזכירים בכל פרק? מצאתי את עצמי מעביר קדימה כל כך הרבה פעמים ומתאכזב שוב ושוב מפרקים שהחלו מעניין - אבל התקדמו בצורה כה צפויה. הפסקתי להאמין.

פרק הסיום היה גם הוא ככה. היי, צריך להכניס משהו על נייט אז נגיד שהוא המציא תרגיל שלא דיברו עליו כלל - והנה רבקה פוגשת שוב את הבחור המסתורי שלה ועוד קצוות נסגרים מהר - כי הרי היו כל כך הרבה עלילות. כן, היו רגעים מרגשים (השיחה על האם אנשים יכולים להשתנות, למשל) אבל לצידם רגעים שניסו לרגש וממש לא עבדו (כמו הסרטון שסיכם את השנים או הריקוד הכה מיותר שהוא קרינג' מוחלט). בקיצור, באסה איתך טד לאסו.

זו שהסתיימה בדיוק בזמן: יורשים

כמו רבים, לקח לי איזה שלושה פרקים להתחבר ליורשים. כן, היא הייתה מצחיקה מההתחלה אבל לא הצלחתי להבין מה קורה שם בכלל. ההוא קונה את זה, וזה רוצה את העבודה של זה, אבל זה בכלל מגיע משם. לא ברור. אז שחררתי. ויתרתי על הניסיון להבין את העסקים ופשוט עקבתי אחרי הדמויות - ואילו דמויות נהדרות הן היו: חבורה של אנשים דוחים, רעים, שבכל זאת אתה חש סימפתיה אליהם.

כמעט בכל פרק הייתה סצנה אחת אלמותית ואיזה משפט שיישאר איתך לנצח, Boar on the floor, החיבוק של לוגאן לקנדל בסוף העונה הראשונה, השיחות של טום וגרג, והקטע הזה שבו רומן שואל את האחים אם יוכלו קצת לדבר רגשות והם לועגים לו עם קולות של רחוב סומסום. רגעים מושלמים של דרמה וקומדיה שיכלו לקרות רק כי היוצר, ג'ס ארמסטרונג, כתב המון קומדיה לפני כן (בין היתר, הוא האיש שיצר את פיפ שואו הנהדרת).

בעונה הרביעית והאחרונה קרה משהו גדול: לוגאן רוי, אב המשפחה, מת. מאותו הרגע הסדרה התמקדה אפילו יותר בילדים - יורשים. למעשה, זה היה אמור לקרות כבר בפרק הראשון של הסדרה, אבל לוגן היה כל כך טוב שהשאירו אותו.

ולמרות השינוי הגדול, לי זה הרגיש עוד מאותו דבר. שוב תככים, שוב לאף אחד אין ערכים. יש גבול לכמה אפשר לראות דמויות שלא באמת משתנות. הכתיבה עדיין הייתה נהדרת אבל הרגשתי שאני צופה רק כדי שזה ייגמר. וזה נגמר (כשלי כבר לא היה כוח אליהם).

התחושה של, "כמה חארות הם שהם מוכנים להעלות אפילו נשיא שנורא למדינה רק כדי שיוכלו להמשיך לשלוט בחברה וכמה רעים הם אחד לשני", ממש הובילה אותי להרגיש שאם כולם יישרפו יחד זה יהיה בסדר. אפילו ברגע ה"כאילו מרגש שהאחים חברים כולם", היה ברור לי שלא יסתיים טוב. היו עוד עשרים דקות לפרק. זה היה ברור שזה לא יימשך טוב.

אז הם לא נשרפו וטום, דמות המשנה, קיבל את החברה. רומן חש חופשי, קנדל עצוב שלא ינהל ומה יהיה איתו. בעיניי, הכי טוב לקנדל שינסה להקים את עצמו לבד - אבל כאמור כבר לא היה אכפת לי. הכול כתוב טוב, הכול עשוי נכון. סיום נהדר לסדרה נהדרת, ועדיין: שלום שלום ואל תבואו לי בחלום.

זו שהיא כל כך נהדרת: בארי

גם לבארי לקח שלושה פרקים להתניע אצלי. ראיתי שניים ועצרתי, עד שהייתי חולה ועשיתי בינג' של שלושת העונות בחמישה ימים. היה תענוג. כן, היו רגעים של בטן, למשל לאורך כל העונה השלישית וכל מה שקרה עם סאלי, חברתו של בארי. יותר מדי ביקורת טלוויזיה, פחות מדי בארי יורה באנשים ועדיין, סיום העונה וכל הקטעים של בארי היו מופלאים.

ואז הגיעה העונה הרביעית והאחרונה ויש מצב שהיא הכי טובה שהייתה לסדרה. קודם כל, כמה סדרות קופצות קדימה 15 שנה כך פתאום בפרק השלישי של העונה הרביעית? אם תמיד אנחנו רוצים לדעת מה יקרה עם הדמויות כשהן יתבגרו, כאן ממש ענו לנו וזה היה נפלא. כל הסיפורים תפסו טוויסט נהדר, כל הדמויות עברו תהליכים מדהימים. הכול היה פשוט תענוג. דרמטי, מותח ועדיין מצחיק.

פרק הסיום בכלל היה מופתי: הפריים של נוהו האנק על הפסל של אהובו לשעבר היה יפהפה. הסגירה בין פיוקס לבארי הייתה מושלמת וגם מותו של בארי עצמו. הכי מוצדק שאפשר. כמו כל האנשים ב"יורשים", בארי היה גם הוא דמות מלוכלכת שעוררה אצלנו סימפתיה, אבל ביל היידר, היוצר, השכיל לעשות את הדבר הנכון לדמות כזו ולהרוג אותו, וכן להכניס את המורה רודף התהילה שלו לכלא - על אף שלא באמת עשה משהו שמצדיק כלא. זה הרגיש נכון.

חמש הדקות האחרונות היו פשוט מושלמות. גם שוט הסיום היה מושלם. לא בא לי לפרט. מי שראה יודע, ומי שלא ראה - לכו לצפות. כך מסיימים סדרה בצורה מושלמת.