60 שנות מוזיקה וחברות: "להיות רולינג סטון" מצליחה לחדש גם למכורי הלהקה

למען הסר ספק, ניגשתי לצפייה בסדרה מתוך מקום שבו חשבתי שאני מכיר את כל הסיפורים על הלהקה ודי הייתי בטוח שהדוקו הזה לא יחדש לי הרבה, אני שמח להודות שטעיתי. מבנה הסדרה, שבנוי כך שכל פרק מספר על חבר אחר בלהקה וגם מציג את הלהקה כולה דרך הפרספקטיבה של אותו החבר, יוצר פאזל ובו השלם גדול מסך חלקיו. השינוי מרענן כי בדרך כלל בלהקות כמו הרולינג סטונס יש את המפורסמים יותר (ג'אגר וריצ'רדס), ואת שאר חברי הלהקה (ווטס וווד), ואם עד עכשיו התרגלנו לשמוע רק את המפורסמים יותר, בדוקו הזה אנחנו מקבלים את כולם בצורה שווה, ומבינים מה החשיבות של כל חבר-שותף למותג התרבותי-אמנותי-מסחרי שנקרא הרולינג סטונס.

כבר בפתיחת הסדרה ג'אגר מכריז שאנחנו הולכים לראות דוקו מסוג אחר: "ברוב סרטי התעודה חוזרים על אותם דברים שכבר שמעתם, חוזרים על אותן מיתולוגיות שוב ושוב עד שהן הופכות לאמת. אנשים רוצים להכניס דברים לקופסאות, וזה למעשה הופך לקלישאה, הכי קל לחזור על זה וזהו. אני מניח שננסה תוך כדי שיחה להרחיב את הקופסאות האלה, אני חושב שהרעיון הזה ימצא חן בעיני אנשים". אם יש משהו שאפשר להסכים איתו ב-100% בציטוט של הסולן הוותיק זה שהם ניסו "להרחיב את הקופסאות". לרוב הם גם הצליחו, אבל בכמה מקרים הם נפלו בדיוק לקלישאות שהם ניסו להימנע מהן.

כבר במחצית הפרק הראשון בסדרה נדמה שהוא מתפתח למופע האדרה עצמית. הפרק המציג את ג'אגר מספר על סמל המין שהוא, על הרקדן הייחודי והפרפורמר המעולה שכולם מסכימים שהוא. גם אני מסכים שהכול נכון. אבל לא סיכמנו שלא נחזור על מה שכבר שמענו שוב ושוב? לא חושב שזה קצת הופך לקלישאה שאתה מנסה להימנע ממנה? ג'אגר מבין מצלמה ומבין טלוויזיה, הוא מכיר את הכוח שיש במסרים ואיזו תדמית הם יוצרים. אחרי הכול הלהקה התפתחה בתקופה שבה הטלוויזיה נכנסה כמעט לכל בית בעולם המערבי, וגם הוא מודה שלמד איך להשתמש במצלמה ושזה תרם המון להצלחת הלהקה. קיוויתי שאחרי 60 שנות פעילות ובגיל 79 נקבל מג'אגר תוכן יותר אישי ונטול מגננות תדמיתיות, בשלב הזה של הפרק חשבתי שאני טועה ואלו היו תקוות שווא, אבל שוב טעיתי.

כתבות נוספות בתרבות ובידור

• "בהתחלה פחות האמינו בי, עם הזמן הבנתי שזה מנוע עבורי" | אימרי ביטון בריאיון
• בלתי ניתנת לזיהוי: קים קרדשיאן כמו שמעולם לא ראיתם
• דובאי באולפני פתח תקווה: נחשפו תמונות ראשונות מצילומי "השגרירות"

מכאן הסדרה די התפתחה למקום אחר, כאילו ג'אגר קיבל את הליטוף שהאגו שלו היה צריך ועכשיו אפשר להתקדם. והם התקדמו. הדוקו נגע בדברים שפחות מייחסים להם חשיבות בסרטי תעודה על מוזיקאים וזה כל העניין התפעולי-כלכלי של הלהקה. הידע של ג'אגר בכלכלה, ניהול, הפקה ושיווק הפכו את ההרכב למאוד רווחי, ולמותג שהפך עם השנים לפנים של הרוקנרול. כשמבינים מאיזה מקום ההתנהלות הזאת של ג'אגר נולדה, אחרי שהלהקה כמעט איבדה את כל נכסיה והסתבכה עם רשויות המס באנגליה, מעריכים אותו מאוד גם כאמן, וגם כמנכ"ל של כל הפרויקט הזה.

הפרקים הבאים מספרים את הסיפור של קית' ריצ'רדס, רוני ווד וצ'ארלי ווטס (בהתאמה) ואיך הם באים לידי ביטוי בתוך ההרכב, ואיך כל ההרכב יחד מתבטא בצורה מסוימת בזכותם. הרבה רגעים של צחוק, רצינות, השפעות מוזיקליות, השפעות חומרים אסורים בחוק, הפקות ענק, ריבים, כבוד הדדי ויצירה – מפי האמנים עצמם. הופכים את הסדרה הזאת ליופי של דרך לסכם את 60 שנות פעילות הלהקה, בצורה שלא תשעמם את מי שמכיר – ותעניין את מי שלא מכיר.

האמת, שכשבוחנים את הצפייה בכל הסדרה ורוצים להבין על מה כל הסיפור נשארים בסוף עם שתי מילים – מוזיקה וחברות. ולא בהכרח בסדר הזה. כל מי שמכיר את הלהקה לעומק יודע שהשיא שלה היה בסוף שנות השישים תחילת השבעים, כאשר מיק טיילור הגיטריסט הווירטואוז היה חלק ממנה, במה שידוע כתור הזהב שלה. מאז עברו 50 שנה בהן נדמה שהחברים לא הצליחו שוב להתרומם לפסגת היצירה שלהם, אך איכשהו הם עדיין יחד וממלאים איצטדיונים, יוצרים ומקליטים. קוראים לזה חברות, והסדרה הזאת מציגה חברות בין ארבעה גברים, שנמשכת לאורך שישה עשורים, בצורה מרתקת שבה מבינים איך כל אחד מהם הוא חלק נוסף בפאזל שהתאים בדיוק למכונה המשומנת שהם יחד.

קחו את הסיפור הזה על חברות, תתבלו אותו בהסתבכויות עם סמים ועם החוק, עם ריבים ואלימות בין חברי ההרכב, עם מוזיקה נהדרת שרק הם הצליחו ליצור, ותקבלו יופי של דרך להעביר את השעות הקרובות שלכם מול המסך.

"להיות רולינג סטון", מיני סדרה בת ארבעה פרקים, שידור שבועי בסלקום TV.