הסדרה החדשה הזו נוגעת לכולנו הרבה יותר ממה שנדמה לנו

אמנות טובה מזכירה לנו את מה שאנחנו רוצים לשכוח, את מה שקל הרבה יותר להדחיק או לפטור כ"פרנויה". בימים אלו, מה שקל לשכוח הוא שהסכנה לדמוקרטיה, הרדיפה אחר הזר והמוחלש, ההשתקה של הדעה החריגה ועריצות הרוב שוב איתנו, שנים כה רבות אחרי שחשבנו שנפטרנו מהם. אמנות טובה מזכירה לנו זאת - וככזו, המיני-סדרה החדשה של אחד מבכירי היוצרים הטלוויזיונים בישראל, חגי לוי ("בטיפול", "הנערים"), שהוקרנה לראשונה בפסטיבל ונציה האחרון ומגיעה אחרי פרימיירה חגיגית בפסטיבל קולנוע דרום להקרנות מיוחדות (שילוו במילות פתיחה מצד לוי עצמו) ברשת בתי קולנוע לב החל ממחר (שישי) - היא אמנות מצוינת, לה נדרשת תשומת ליבכם.

"אתי", הפקה הולנדית-צרפתית-גרמנית משותפת, מחיה מחדש את סיפורה של אתי הילסום, יהודייה הולנדית שכתבה באדיקות יומנים בתקופת השואה, עד שנספתה במחנה ההשמדה אושוויץ ב-1943, בהיותה בת 29 בלבד. עשורים אחר כך, ראו יומנים אלה אור במקבץ ושמו "השמיים שבתוכי". יצירתו של לוי לא מבקשת לשחזר פרט אחר פרט את חייה של הילסום בזמן אמת, אלא לבצע טוויסט קטן אך מהותי: להעביר את התמודדותה של הסטודנטית הצעירה לספרות (בגילומה של יוליה וינדישבאוור) עם קסנופוביה ופאשיזם - לצד שדים פנימיים (מחלת נפש שרצה במשפחה, חיבה סוערת למילה הכתובה) - בהולנד של ימינו.

כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:

• לא רק קים קרדשיאן: הסרטים והסדרות שלא זכו לביקורת חיובית אחת

• 20 שנה אחרי שיצא: הסרט האייקוני יהפוך לסדרת טלוויזיה

• דור השחקנים הזה הגדיר את הקולנוע המודרני. כעת, הוא נעלם לנו מול העיניים

לא זר למשחק עם ציפיות הקהל (רק לפני מספר שנים החליט לא לחדש אלא לפרש מחדש למאה ה-21 את יצירתו המונומנטלית של אינגמר ברגמן, "תמונות מחיי נישואין", שבה כיכבו זוכת האוסקר ג'סיקה צ'סטיין ואוסקר אייזק, שהיה מועמד לאמי על תפקידו בסדרה), נדמה שלוי מבין כי מטען תרבותי מסוים מגיע עם אדפטציה ל"סיפור שואה". את המטען הזה מנטרל היוצר כבר בדקות הראשונות של "אתי" - לא בגדים מרופטים בגטו, לא צעדות מוות, אלא אירופה מודרנית לחלוטין, זו שרובנו אוהבים לפקוד לצרכי קניות וטיולים.

כשבנו של בעל הבית של הילסום גוער בה על כך שהשניים "מסתכנים מספיק בזה שאנחנו משכנים אותך" או סצנת עימות בין קצין נאצי למטפל של גיבורתינו (סבסטיאן קוך, "חיים של אחרים") מתרחשים בזמן לא ספציפי, אך בבירור זה המקביל לחיינו שלנו, קשה שלא להצטמרר מהאווירה עוכרת השלווה של "אתי".

לוי סוגר על הילסום עם הצילום הידני הרודף - מעין "Shaky Cam" שמבהיר את היסודות הקולנועיים של הסדרה הזו. זו נהייתה כבר קלישאה להגיד שהאיכויות הקולנועיות עברו למסך הקטן, אך "אתי" מצדיקה בכל רגע את הטענה הזו. מכאן שההחלטה ברשת קולנוע לב להקרין את ששת הפרקים בשני חלקים, כמעין סרט שנחתך באמצע (ראשית בעיר החונקת ולאחר מכן בחיק משפחתה החונקת - שימו לב ליבגנה דודינה המצוינת כאימה של הילסום), היא לא רק החלטה הגיונית למדי. למעשה, זו לא פחות מהחלטה נהדרת.

עבור לוי, זיכרון השואה הוא לא דבר רחוק, אגדה על מפלצות שבאו והלכו, אלא כזה שחי ובועט סביבנו, כשהסיבות לעליית הפאשיזם אי אז בשנות ה-30 שבות ומציפות את העולם, כשגזענות קיצונית שבה להיות מקובלת, כשהבושה מתה. אין בכך לטעון שהיוצר "מאכיל בכפית" את צופיו - ההפך הוא הנכון. כשקשה להיאחז בדימויים איקוניים של השואה, כשהכול בסביבתה של הילסום נדמה הרבה יותר מדי מוכר לנו - לוי מותיר את הסקת המסקנות, או הפירוש הקונקרטי לצופה, שמצידו נאלץ להיוותר עם אותה אווירה טורדנית. זוהי לא צפייה קלה, אך אם אי פעם הייתה משמעות למינוח "צפייה חשובה" - זו אחת כזו.

עם "אתי", לוי מצטרף ליצירות דומות בשנים האחרונות שמבקשות להראות שאנחנו עדיין באותו ציר זמן כמו אותה היסטוריה אפלה, וסופה לשוב אלינו כמו בומרנג - לדוגמה: "איפה אנה פרנק" של ארי פולמן, שהתחקה אחר חברתה הדמיונית של הנערה היהודייה המפורסמת בלב משבר הפליטים הנוכחי, או סרטו התיעודי של זוכה האוסקר סטיב מקווין הבריטי ("12 שנים של עבדות") מלפני כשנתיים, "Occupied City", שהקביל בין אמסטרדם הכבושה בשנות המלחמה לזו העכשווית, המתאוששת מתקופת הקורונה.

כשהיא מטשטשת בין השכבות של העבר וההווה, "אתי" היא יצירה נועזת, במלוא מובן המילה. כשהחופש האמנותי נמצא בסכנה ממשית, מבית ומבחוץ, קשה למצוא יצירות רבות שפועלות כך, כנגד הזרם. תאריך יציאה טלוויזיוני עדיין לא נקבע לסדרה של לוי, ולכן ביקורת זו היא גם בגדר בקשה - צאו וראו את "אתי" בבתי הקולנוע, כל עוד הדבר מתאפשר.