זן ואמנות אחזקת הכלבה
אחרי אינספור חתולים, אוהד ואשתו אמצו כלבה וגילו שהיא הדבר הדומה ביותר לילד שיש. ואז הם עשו ילד
הבית שגדלתי בו נשלט על ידי חתולים וגברים, בסדר הזה. היתה בו גם אישה אחת, אמא קראו לה, אבל מול 4 גברים וכמה עשרות חתולים, לא היה לה הרבה סיכוי. ולגבי כלבים? טוב, המעטים שניסו להתקרב זכו למנות נדיבות של שריטות וקללות, ולא חזרו על הטעות הזאת שוב.
יש נטייה לחשוב שחתולים היא חיה של נשים – החל מילדות צפוניות עם גוש פרווה קישוטי שהולך מצוין על הספה מטולמנ'ס, דרך לסביות מבויתות עם חתולים שקרויים על שם פשטידות, וכלה בזקנות תמהוניות שמגדלות 30 חתולי-זבל בדירת חדר וחצי, ויורשים הון של 5 מיליון דולר כשאלה הולכות לעולמן. אבל האמת היא שאין חיה גברית יותר, או לפחות חיה שמגלמת את מה שגברים רוצים להאמין על עצמם- הם קולים, ספורטיביים-אלגנטיים, וחסרי כל נאמנות או מחויבות לשום דבר. בקיצור, סביר להניח שאם הם היו לומדים לקרוא בדרך נס, התפוצה של "בלייזר" היתה עולה במאות אחוזים.
כנראה שמהסיבה הזאת, היה לנו, גברי הבית, קל כל כך לראות אותם כאלטר-אגואים מהלכים-על-ארבע שלנו, ולמרות שעיקרנו פה ושם את החתולות הפחות חמודות, או שמהלנו גלולות נגד הריון באוכל של החתולות החמודות יותר, בכל פעם שעלה רעיון לסרס מישהו מהחתולים, היינו מרגישים כיווץ באשכים, ומבטלים את הרעיון בנימוק הש"סניקי האולטימטיבי – "זה נגד הטבע".
וכך צפינו בעשרות גורי חתולים חמודים הופכים מגורים חמודים וידידותיים לערסים מצולקים, פיסחים, ואנטיפתיים שמגיעים פעם בשבוע לאכול, מכים את הגורים, והופכים עציצים בפרנויה כל פעם שהם שומעים רעש קטן, כי כל העולם התחתון של החתולים רודף אחריהם, עד שבגיל שנע בין שנתיים לארבע הם היו נעלמים, ואחד מבני המשפחה תמיד היה אומר – "אולי מישהו לקח אותו", שזה יופמיזם שנמצא על הספקטרום שבין "הוא הלך לגור בחווה", ובין "הוא נכנס לתכנית להגנת עדים". וכחודש אחרי שהוא נצפה לאחרונה מישהו, בדרך כלל אבא שלי, היה אומר, "אין מה לעשות, חתול זה חתול וזה הטבע שלהם". חתולים נתפסו בבית שלי כגרסה מוקטנת ומזונבת של ג'יימס דין.
לכן אולי זה לא מפתיע שאת צ'וצ'י, הכלבה שלי, אימצתי באותו חודש שבו התחתנתי. אולי "אימצתי" זו לא המילה הנכונה, אלא "אימצנו". ואולי גם זו לא נכונה במיוחד, כי זו היתה אשתי שאימצה אותה, ואני שניסיתי להבין מה אני צריך את הדבר הזה שצריך ללמד איפה להשתין ומתי, כשאפשר להביא גור של חתול שמתוכנת לדעת לא להשתין על הרצפה, או לפחות לגרוף בלטות שיסתירו את הבלטה המושתנת.
בכלל, חתולים מגיעים הרבה יותר מוכנים. חתולים משדרים לך שהם פיצחו את סוד הקיום, וכמו מורי-זן בסרטי קראטה הם בוחנים אותך בעיניים מצומצמות, לעתים מהנהנים לאישור, ובדרך כלל הולכים לדרכם באכזבה מורמת זנב.
כלבים תמיד נראים מבולבלים יותר, נזקקים יותר, אבודים בלעדיך. צ'וצ'י, שחוץ ממשקפי שמש, 5 שלטי טלוויזיה ואין ספור נעליים, חיסלה גם, כמו אחרונת הטינאייג'רים הרוחנים, את "הקלות הנסבלת של הקיום" ו"ספר המתים והחיים הטיבטי", ואם לשפוט מההתנהגות שלה, לא הפנימה כלום. היא המשיכה להיות אותה כלבה שמתרפסת מול כל עובר ושב, מכשכשת בהיסטריה בזנב מורכן ומטופפת ברגליים הקדמיות כדי לקבל מחווה כלשהי של חיבה.
להבדיל מכל החתולות שאי פעם היו לי, שקיבלו לפחות המלטה אחת של חסד, את צ'וצ'י עיקרנו בגיל חצי שנה, וזה למרות שאין לי שום ספק שאם היו בארץ מאה כלבים כמוה היה נמצא פתרון לסכסוך הישראלי-פלשתינאי. אבל במידה זו או אחרת, יכול להיות מאוד שבני הבכור מעולם לא היה נולד אם לא צ'וצ'י. המחשבה שלנו שאולי הגיע הזמן לילד באה כששכבנו ערב אחד במיטה, וצ'וצ'י שכבה למרגלותינו, וקצת לפני שנרדמנו שמעתי את אשתי אומרת "צ'וצ'י רוצה אח או אחות". שאלתי אותה "מה?" ורק אז היא קלטה שהיא אמרה את המחשבה הזאת בקול רם, ולמעשה זה היה הרגע שהחלטנו שהגיע הזמן לנסות ולהביא ילד לעולם.
ולמרות שלפעמים קצת חבל לי שלא נתנו לכלבה שלי הזדמנות לעשות את מה שחונכתי להאמין שהוא "בטבע שלה", מנחם אותי לדעת שעל כל גור שלה שלא נולד, גור אחר שכן נולד ימצא בית. ובעיקר אני מתנחם בזה שאני יודע שהעקרות הזאת היא ביולוגית בלבד, ואת צ'וצ'י, שהיא ילדה מאומצת, אני אוהב כמו בת: כל פעם שהיא עצובה אני מתעצב יחד איתה, על כל מחמאה שהיא מקבלת הלב שלי מתמלא בגאווה, ובכל יום כשאני חוזר הביתה והיא קופצת עלי בליקוקים וכשכושי זנב אני יודע שעשיתי משהו טוב בחיים.
עם הזמן הפסקתי לחפש אמיתות עמוקות ממורים נשגבים שיעזרו לי להבין את משמעות הקיום, והתחלתי לחפש את המשמעות בחיים האמיתיים שלי, באישה, בחברים, בילד, וכמובן בכלבה. כי התובנה הגדולה ביותר שקיבלתי מצ'וצ'י, נוסחה בצורה מושלמת, לא על מפי חכם סיני או הודי, אלא מפיו של נאט קינג קול - שהדבר הנפלא ביותר שאי פעם תלמד, זה רק לאהוב, ולהאהב בחזרה.