יומנה של כלבה
פרק ראשון, בו מיצי מציגה את עצמה ואת בעליה, וגם מלקקת בצלים, ככה סתם, בשביל להתנקם. יומנה של כלבה, תרתי משמע
המטרה המרכזית שלי בחיים היא להשיג כמה שיותר מזון. "בואי הנה" בדרך כלל לא נותן לי ממה שהוא וחבריו הנהנתנים אוכלים, ומסתפק במזון התעשייתי שהוא קונה לי בחנות. אגב, "בואי הנה" זה השם של הבחור שאני מתאכסנת אצלו עד שהטבע יבוא לדרוש בשלומי.
קוראים לי מיצי נחמני-זהר (ואגב, בעניין השם, אני יודעת שיש לי שם של חתול או של בחורה זולה מהאייטיז. הבנתי שבעולם שלכם יש "דורון" ו"שי" לבנות, או "ענבר" – רחמנא ליצלן – לבנים, כך שיש נקודה חברתית עמוקה בשם הפרטי שלי. אל תזלזלו). בל"ג בעומר הקרוב אחגוג חמש שנים. בשנים שלכם אני אהיה בת 35. זה מצחיק שבתור בנאדם כבר הייתי יכולה ליהנות מקילומטרז' מיני רחב, וככה, כשאני בקושי בת ארבע וחצי, אני צריכה להסתפק ברגליים של בואי הנה, או לפעמים בתיק העבודה שלו.
רווקה חרמנית בת 35
יש לי תשע פטמות וזנב. בעולם שלכם הייתי יכולה להיות מלכת סאדו רווחית ביותר, אבל בינתיים אני מסתפקת ברביצה על הספה מול הטלוויזיה. ואוכל, כמובן, כיעד מרכזי בחיים. אני לא נושכת, ואני מרגישה שבואי הנה מייחס לי מנטאליות בריטית של ממש. אין לי בעיה עם המראה המאלף שלי. הבעיה מתחילה באופי המחורבן שלי.
בדיעבד מסתבר שאין לי טיפת כבוד עצמי. בכל פעם שבואי הנה חוזר הביתה אני מכשכשת בזנב כמו פרוצה וקופצת עליו כאילו היה עשוי מעצמות של תרנגולת. רק בשביל לקבל חיבוק. ולא משנה כמה זמן הוא נעלם, לא משנה אם הוא השאיר לי אוכל בצלחת או לא, השאיר אותי בחושך 12 שעות, או גרם לשלפוחית הרגיזה שלי להתעצבן עוד יותר. הוא רק נכנס בדלת, וכבר אני פותחת את הרגליים לחיבוק דוב מעצם לעצם.
אין לי אופי, זה נורא. הנה, רק אתמול, הייתה לו איזו פגישה חשובה והוא זירז אותי בסיבוב הצהריים. תאמינו לי, בקושי שני בניינים וחזרנו. התמלאתי כעסים בצורה בלתי רגילה. כשהוא נכנס לשירותים לחצי שעה עם העיתון ומסריח את כל הבית, אני אומרת משהו? בטח שלא. אני אותה מיצי חמודה וטובה.
הצלחת ריקה? צפה לנקמה
מכל מקום, בואי הנה עזב את מתחם המגורים, כשצלוחית המזון שלי בתפוסה חצי מלאה. התכנית האמנותית: אותה מנה של אתמול. ושל שלשום. ושל לפני שלשום. ושל כל הזמן. אפילו הזווית של הצלוחית לא משתנה. אתם חושבים שזה משנה לי? אני שועטת על הצלחת כמו צבוע שתפס פגר של חיה בשדה, וזוללת את המנה היומית שלי. לא משנה שיש לזה טעם של כפות רגליים או שקיבלתי את אותה המנה בשנתיים האחרונות.
מהבחינה הזאת אני מתייחסת לאוכל שלי כמו שוודי אלן מתייחס לסקס בנישואים. שנאמר: "כשאתה נשוי, סקס זה כמו ללכת לפיצוחיה שפתוחה כל הלילה. המגוון מחורבן, אבל בשלוש בבוקר זה תמיד זמין". אפילו הזמינות במקרה שלנו, כאמור, היא איומה, היות ולפעמים בואי הנה משאיר אותי עם צלחת ריקה ומותיר אותי מקרקרת על הספה ככרוכיה.
כמובן שזה מעצבן, אבל לפרק זמן קצר ביותר. בפרק הזמן הזה אני חושבת על נקמה. אני כנראה אתחיל במטבח. אני אשתין על כל תפוחי האדמה והבצלים המונחים על סלסלת הירקות. אפילו יותר טוב – אני אלקק אותם. ככה לא יהיה לזה ריח, והמנוול לא יידע למה הוא קם ב-4 בבוקר עם כאבי בטן וקלקולי קיבה.
אחרי זה אני אשב על הכרית שלו ואתן לכל השערות שלי לנשור. כדי שבלילה הן ייכנסו לו עמוק לתוך האישונים, שאפילו 51 אחוז שליטה במניות של סנטומצין לא יעזרו לו. גירודים, חביבי, זה שם המשחק. ועיניים נפוחות. מה עוד? אולי לקחת את הספר האהוב שלו ולחסל את הפואנטה. שלעולם לא יידע מי הרוצח. לשים פעם אחת ולתמיד סוף לכל נושא ה"כלב אכל לי את השיעורי בית". עכשיו, כפרה, הכלב אוכל את הכול. והוא כלבה בכלל, אם לא שמתם לב, על כל המשתמע מכך.
בואי הנה חוזר הביתה, הלכה הנקמה
כל מחשבות הכפירה האלה מסתובבות בדיוק עד שרעש סיבוב המפתח נשמע מכיוון הדלת. בנקודה הזו אני מאבדת כל זכר ליצר הנקמה שלי, זה שהשתווה ברמתו לסטאלונה מ"רמבו 2" בשעה שחזר עם שבויי המלחמה האמריקנים בסופו של הסרט.
אני רואה את הידית של הדלת בחצי סיבוב ואז זה שוב קורה: בואי הנה חזר הביתה. אני כל כך שמחה ומאושרת ואין לי מושג למה. אני מכשכשת בזנב כמו הייתי במעגל יתושים המבקש ממנת דמי. האדרנלין מופק בגוף בכמות עודפת. היי, בואי הנה – אני כאן. בואי הנה! תסתכל עליי. הלו! הו, הנה הוא מתקרב. איזו התרגשות. די אני לא יכולה להתאפק. בשלב הזה אני כבר נותנת זינוק א-לה נדיה קומניצ'י לכיוון מושא אהבתי, ומנתרת כקפיץ חסר עמוד שדרה (ונא לקרוא את השורה האחרונה בציניות הראויה).
הוא שולח את היד ונוגע לי בראש. אני לא מאמינה. הוא נגע בי. זהו, אני לא מתקלחת שבוע. טוב, האמת היא שלא התקלחתי מנובמבר האחרון, אבל זה כבר לפרק אחר. הנה עוד לטיפה מגיעה. זהו, אני מבייצת, ולעזאזל עם העובדה שעיקרו אותי, וחוץ מהפתח של המנוש והשלפוחית לא השאירו לי שם שום דבר. אני מתחילה להתנהג בטירוף חסר היגיון ורצה חזרה לספה, חזרה אליו, וחוזרת חלילה.
מחר הוא שוב יעזוב אותי לכל היום וייתן לי את אותה מנה יומית. שוב אני אשזור שרשרת נקמה לצוואר ואחשוב על דרך יעילה לעשות נזק בבית. עד שידית הדלת תסתובב ושוב הזנב יכשכש ללא שליטה. ככה זה, אופי של כלבה. ולא מהסוג שברנדה וקלי היו מכנות בו אחת את השנייה. אני מדברת על הריאלטי של חיי הכלב: הישרדות פוגשת את לרדת כמה שיותר נמוך בעונה עשירית. ולא, אין שום אס.אם.אס שיציל אותי, או גלגל הצלה להיאחז בו. מנוולים. כל בני האדם האלה מנוולים. מושכים אותנו בקולר וזורקים לנו עצם כדי לנפח את האגו שלהם. אגב, הסרט האהוב עליי הוא "אפוקליפסה עכשיו". וחבל שלא חיסלו שם את כולם. רגע. רעש מכיוון הדלת. הנה, הידית מסתובבת. הוא חזר. יש!