יומנה של כלבה

אני חיה את החיים בקטן. צלחת האוכל שלי קטנה ויש לי שוקת קטנה לשתייה, משל הייתי סוס קטן. אני רובצת על שמיכה קטנה, הממוקמת על כרית קטנה בפינת הסלון. מדי פעם בואי הנה תופס אותי באוזניים וזועק לעברי בחיבה "איזו קטנה את!". אני רואה הכול בקטן, יש האומרים גם בשחור ולבן, וכן, לפעמים אני צריכה תמיכה כדי להגיע לרצפה.

הייתם חושבים שהמקדם הקטן יהיה לי ליתרון מסוים, אך הוא נעלם כלא היה כשהאחיינית הקטנה של בואי הנה באה לביקור. ואז - לא קטנה ולא יער, ושוב נפתח לו הפער. זה נשמע כמו שיר של קרן פלס, אבל במציאות זה מרגיש כמו אריק ברמן. בכל פעם שהנגררת מגיעה לביקור (לכל אחד יש זכות לתת שם חיבה, לא?), בואי הנה מתייחס אליי כמו אל חמצן דו פחמני, זה שנושפים אותו החוצה מהפה ולא שואפים אותו, קרי: האוויר הפחות חשוב.

הנגררת מגיעה לביקור

הדלת נפתחת והנגררת הקטנה זוחלת על הרצפה וגוררת איתה את כל עלעלי הרחוב. הנה, כבר הלכה כל הספונג'ה של שישי בערב. הנה מותק, בדיוק, תדרכי עם הידיים בדיוק שם, איפה שהטלתי את מימיי לפני שלושה ימים כשאף אחד לא שם לב. כן, ותמרחי קצת על הבגדים. יופי.

בשלב זה אתם כבר בטח תוהים מהיכן מגיע פרץ השנאה הבלתי נלאה הזה, היות ומדובר ביצור קטן וחמוד, תמים למראה ומלא חן וקסם, שאינו רוצה לפגוע באיש. אכן, באמת תיאור מושלם שלי, מיצי הקטנה והחמודה. אבל מה עושים עם הנגררת? האם גודלה הקטן זוקף לה חסינות כללית? במילים אחרות – האם הגודל כן קובע?

מסתבר שכן, לפחות על פי הצורה שבואי הנה מתייחס אליה. מבט אחד שלה אליו והוא שוכח מקיומי. אני, מאידך, לא מוותרת ונותנת את כולי: אוזניי מתקפלות אט-אט לצורת חמידות שאין שנייה לה; הזנב עובד שעות נוספות וניתורים נמרצים מועפים לחלל החדר; אני משתדלת שלא לנבוח, וממתינה בסבלנות לפיסת תשומת לב שתיזרק לכיווני, אך לשווא. עוד רגע קשה עבר על כוחותינו.

והרי לכם רגע טיפוסי נוסף: בואי הנה מרים את הנגררת אל על בקריאות של פוצי מוצי, קיטשי כמו דניאל סלומון. אם הייתה לי קופסא גדולה מספיק הייתי מכניסה אותו ומוכרת אותו כגומי לעיסה, או מסתפקת בשפופרת כדי לעשות ממנו דבק מגע. הוא בועט בי (בטעות?) ומזיז אותי הצידה. אני מרגישה כמו מוץ על מכ"ם, רעש לא מזיק שלא עובר מסך. הנגררת יורדת מהשחקים ומתחילה לזחול בין פינות הבית, עוצרת לרגע להביט על פירור גרגר שנח על הרצפה. אני בוהה בה בגועל כשהיא זוללת מהרצפה כאילו היה זה יעודה בחיים, ולבסוף אף מנגבת את השאריות עם הלשון. הייתי נובחת לבואי הנה כדי שישים סוף למחזה הנורא, אבל לשון העבר במשפט הזה מייצגת, בעצם, את הלך הרוח הכללי שלי. הייתי רוצה. אבל לא רציתי.

שמישהו יקנה לדורה GPS

והביקור ממשיך: אנחנו מתיישבים בסלון, כשהארורה תופסת את המקום שלי. כורסת הטלוויזיה השחורה והנעימה מתמלאת בכמה קילוגרמים של בן אנוש קטן, נודניק, נצלן ותלותי. בטח, מיצי תשב על הרצפה, חס וחלילה שמישהו יחשוב שגם היא צריכה לראות מה קורה על המסך.

וכמו שאומרת חברה טובה שלי, כלבה מסוג אחר לגמרי: מה זה השטויות האלה? מה "דורה" עכשיו? מי זה "יובל המבולבל"? הראשונה נראית כמו ילדת פליטים מעורבת, שכל הונה בעולם הוא תיק גב ומפה לא מעודכנת, והשני הוא עוד ילד מתוסכל שלא חיבקו אותו כשהיה קטן. נו באמת. כשבואי הנה ואני יושבים לבד בסלון אנחנו צופים ב"פרקליטים", "CSI", מגלים ביחד מי הרוצח, מדי פעם גם חוטאים בעוד פרק נלוז של "האלופה" (סער, תתעורר! ניקי משחקת בך!).

והנגררת? מנסה לעזור לאיזו ילדה פלשתינאית למצוא את הדרך מנקודה אחת לנקודה שנייה. מה הבעיה? את לא יכולה לעלות על הגבעה - תעברי מסביב. ובשביל מה צריך מפה? לעזאזל עם זה - אם לי תקעו צ'יפ בתוך הגוף למקרה שאני אלך לאיבוד, אי אפשר לממן לאומללה הזאת מכשיר GPS סטדנדרטי? ושמישהו כבר יעביר ל-Xtra Hot!

קטן עליי?

אני לא מבינה את זה. אני כמעט בת 4, מבינה כל מילה שבואי הנה זורק לי, והמכה הזאת לא עונה כששואלים אותה איך קוראים לה. היא עושה טובה שהיא אוכלת, מלכלכת את כל הבגדים, בוכה לפני ואחרי המקלחת, ואם זה לא מספיק, היא חוזרת עם הדרן נוסף ובוכה עוד קצת.

עוברות כמה שעות ואמה של הצרורה חוזרת ומושה אותנו מאיתנו. הבית חוזר לעסקים כרגיל. בואי הנה מתקדם אליי ונותן לי נשיקה על הראש. "בואי הנה" הוא קורא, ומסמן ברצועה שהולכים לסיבוב. זהו, אני שוב בשליטה. אני משתינה על הצמח הראשון שאני רואה ומשאירה מזכרת להולכי הרגל על המדרכה ממול. והנגררת? מי זוכר אותה בכלל. שתן של כלב, מכל מין שהוא, שווה בעוצמתו לשתן גברי. אחרי זה שום דבר לא משנה. אז הייתה פה איזו נגררת שעשתה קצת בלאגן. העיקר שעכשיו היא הלכה. עכשיו זה באמת בקטנה.