בית החיות

נהוג לחשוב שאנשים שמגדלים הרבה חתולים הם בעצם רווקות, זקנות או לסביות. או שלושתם ביחד. מניסיוני בתחום הדעה הקדומה הזו לא לגמרי תלושה מהמציאות, אבל לכל כלל יש יוצא מהכלל, וכאן בעצם אנחנו באים בתור דוגמה. אנחנו = זוג בורגני לחלוטין, מטופל בילד אחד ובשלוש חתולות רחוב מתורבתות. ממש לא התכוונו שזה יקרה, אנחנו בכלל טיפוסים של כלבים. אבל חתולה גררה חתולה ועכשיו אין לנו מה לעשות בנידון, חוץ מללמוד לחיות איתן בשלום. הטור הזה הוא הסיפור שלנו.

דיאנה: המפכססת

בתור פתיחה, יש להציג את הנפשות הפועלות, והן (לפי סדר ההגעה לביתנו): דיאנה, שימי וטוויגי.
דיאנה, חתולת פרה שמנמנה ומפונקת, מתנהגת כמו הבת הבכורה והממורמרת. מבחינתה, עצם זה שהכנסנו הביתה עוד שתי מתחרות הוא מעשה נבלה שאין עליו מחילה. אז מצד אחד היא שונאת אותנו ומפכססת עלינו בכל הזדמנות. מצד שני היא עדיין זונת ליטופים חסרת מעצורים, מה שיוצר אצלה דיסוננס קוגנטיבי. הווה אומר: היא מזדחלת אלינו בעיניים מלאות רגש, מייללת ברוך ומתחכחת בכל הנקרא בדרכה. כשהיא מגיעה אל כף ידינו המושטת לשלום, היא מרחרחת אותה ענוגה, ואז דופקת בה ביס או ציפורן, ונמלטת מהאיזור כל עוד נפשה בה. כינוי החיבה שלה הוא "פרינססה". שלא בפניה אנו קוראים לה "הפוסטמה".

שימי: המתגנבת יחידים

שימי היא הבאה בתור. הבאתי אותה בתור גורה קטן וחמודה, שגדלה להיות גוש פרווה נשיר. תחביביה העיקריים הם לישון מתחת לשיח כלשהוא, ואז להיכנס הביתה ולנער את העלים שנדבקו לה לפרווה על הספות, וכמו כן להתכרבל לנו בשקע הצוואר וללקק את שערותינו עד תום. תחביב נוסף הוא כניסה לחדר של התינוק למרות שאסור. היא יודעת שאסור ולכן משקיעה זמן ומאמץ בהתגנבות יחידים והסתתרות במקום שבו נראה לה שאף אחד לא ישים לב אליו, כמו למשל – שידת ההחתלה. למרות שההתנהגות הזו לא מקובלת עלינו, שימי היא עדיין החתולה היחידה בבית שלא זכתה לקללה משל עצמה. אולי חוץ מ"קוקסינלית", אבל זה כבר סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת.

טוויגי: המתחככת

אחרונה חביבה בתור היא טוויגי. למרות שהיא הופיעה אחרונה בביתנו, מקומה הטבעי הוא בתור הילדה האמצעית, ההוללת והסוררת. כי טוויגי היא חתולה אמיתית, כמו שכתוב בספרים – עצמאית, מניפולטיבית, לא מפחדת להפעיל כוח מתון כדי להשיג את מה שהיא רוצה, והיא תמיד תשיג את מה שהיא רוצה. היא יכולה להיעדר מהבית יומיים, אבל ברגע שבאים אורחים היא חוזרת, וישר מתנפלת עליהם בדרישה לחיבוקים וליטופים. אם בשונאי חתולים עסקינן – היא תידבק אליהם אפילו יותר. תדחוף את ישבנה בפניהם ותתחכך ברגליהם עד שיפלו. מצד שני היא גם החתולה בבית שיודעת לחיות את החיים. שתי האחרות הן סתם פרזיטיות שמנות שמתעצלות לרדוף אחרי עכברי הפלסטיק שלהן. טוויגי, צעירה ברוחה, חוטפת את הקריזה לפחות פעם בשבוע ומתחיל לרוץ ברחבי הבית ולהפחיד את חתולות הספה המנומנמות. שלא בפניה אנו קוראים לה "הקרציה", יען כי כשבא לה תשומת לב אין שום דרך להיפטר ממנה.

ולמען הסר ספק – אנחנו חולים על כל אחת מהחתולות שלנו, לא משנה עד כמה הן מעצבנות לנו את הנשמה. כי חתולים זה אופי, ואם אין לך כוח להתמודד איתם – איך תלמד לחיות עם בני אדם?

בטור הבא: שימי וטוויגי, תחילתה וסופה של ידידות מופלאה.

עוד בפינת הליטוף