לאן ניקח את הבושה

בבתי הספר שלנו מלמדים על אולימפיאדת ברלין ב-1936 באמצעות אנקדוטה היסטורית: האצן השחור ג'סי אוונס זכה במקום ראשון בקפיצה למרחק, ריצת ה-X1004, ריצת מאה מטר וריצת 200 מטר. היטלר נעדר מטקס חלוקת המדליות הזה.

כולם שמעו על אוונס, על הפאשלה השחורה הקטנה של התעמולה הנאצית. מה שלא מלמדים אותנו הוא איך נראה טקס הפתיחה של האולימפיאדה. כדאי לכם להציץ. כדאי, כי תראו איך הקהל וחברי הנבחרות מצדיעים במועל יד.

יום אחד גם לנו תהיה בושה קטנה להסתיר. יש סיבות רבות להחרים את האולימפיאדה בסין, סיבות רבות מספור. המלים "מצב זכויות האדם בסין" מסתירות צנזורה, שוטרי חרש, עינויים ומעצרים של פעילים פוליטיים. אנחנו אומרים "זכויות אדם" ומשככים כך את הידיעה על גולגולות שנופצו, על סטודנטים שנורו, על כל הדרכים שבהן משתיקים אופוזיציה.

הכל נכון, הכל נאמר, הכל כבר ידוע. אבל זכויות אדם אינן רק נושא לחדשות, הן כבולות בקשר בל יינתק לבעיה אחרת של סין – הזיהום.

נופלים כמו זבובים

היילה גברסלאסי, רץ המרתון הטוב בעולם, הודיע כי הוא לא יתחרה באולימפיאדה הקרובה בשל זיהום האוויר. אין בכוונתו לרוץ בבייג'ינג, אחת הערים המזוהמות בעולם. זו עמדה מובנת. סין היא אחת המזהמות הגדולות בעולם. רק אחוז אחד מתושבי סין נושם אוויר שמוגדר כבטוח על פי הסטנדרטים של האיחוד האירופי, ולאחרונה פרסם האו"ם דו"ח לפיו האמריקנים הפיקו בממוצע 20.6 טונות של פחמן דו-חמצני לנפש בשנת 2004, לעומת 3.8 טונות לנפש של הסינים. למעשה, אחת הסיבות להימנעות האמריקנית מחתימה על אמנת קיוטו היא זעמם על כך שדרישות האמנה מסין פעוטות כל כך. סין, מאידך, טוענת שאין שום סיבה להחיל עליה סטנדרטים מחמירים. שאר העולם זיהם קודם, ולכן הוא צריך לשאת באחריות.

אבל שאר העולם נושא באחריות, שכן הבעיות של סין הן גם בעיותיו. הגופרית הדו-חמצנית והחנקן שמופצים בסין הופכים לגשם חומצי שנופל על סיאול, טוקיו ודרום קוריאה. הירחון למחקר גיאופיזיקלי קובע גם שחלק ניכר מהזיהום שמעל לוס אנג'לס – כן, כן – מקורו בסין.

עד עכשיו סין העדיפה להתעלם. היא מעולם לא היתה ידועה בדאגה מיוחדת לבריאותם של אזרחיה, והיא עוד פחות מכך בדאגה לבריאות אזרחי מדינות אחרות. הדבר היחיד שיכול לגרום לסין לצמצם את הזיהום הוא האולימפיאדה. ביטול האולימפיאדה ישמש כיחסי ציבור מחורבנים במיוחד, גם במדינה שבה יריקה ברחובות היא התנהגות נורמטיבית (באופן מובן לגמרי, אגב, שכן התוצאה הישירה של הערפיח היא הצטברות ליחה).

לא אוהבים הפגנות

הממשלה הסינית אכן הודיעה שהיא תצמצם את הזיהום לקראת 2008. לא ברור כיצד היא תעמוד ביעד הזה, אבל אם סין הוכיחה משהו במאה האחרונה זה שהיא יודעת לעמוד ביעדים, לא משנה מה המחיר.

הבעיה היא שלסין יש אינטרסים מנוגדים. הסינים סוגרים עתה מפעלים, מפסיקים בנייה מתוכננת ומפנים מכוניות מהכבישים. מצד שני, הסינים מכורים לצמיחה. במדינה שבה האינפלציה מטפסת לשמים ומתקיימות כ-87 אלף הפגנות בשנה, צמיחה היא הדרך היחידה שבה הממשלה יכולה להרגיע את העם. אתם מכירים את זה, כי כך גם מרגיעים אותנו כאן, בישראל. "יש המון עניים," אומרים לנו, "אבל יהיה בסדר. תראו איזו צמיחה מופלאה". צמצום הצמיחה יכול להוביל למרמור חברתי, מרמור שרוחש כבר שנים מתחת לפני השטח. באפריל 1989, הפעם האחרונה שבה העסק התפוצץ, חיסלה הממשלה הסינית כ-2,600 איש בכיכר טיאננמן.

יתרה מכך, אחד הגורמים לצמיחה הזו היא האולימפיאדה. כמו לונדון במאה ה-19, סין נמצאת עתה בתנופת תיעוש מטורפת, שהאולימפיאדה רק האיצה. הבניה במרכז בייג'ינג לא רק תבעה את פינויים של אלפי בני אדם ממגוריהם, היא תבעה גם אנרגיה, והרבה. האנרגיה הזו, ברובה המכריע, מגיעה מפחם.

פחם הורג. זה בדוק

סין היא הצרכנית הגדולה ביותר של נפט אחרי ארצות הברית, והיא היצרנית והצרכנית הגדולה ביותר של פחם. עבור הסינים, פחם הוא פתרון נהדר. הוא זול מאוד, ויש להם לא מעט ממנו. אבל הוא גם מקור אנרגיה מזהם, והוא האחראי העיקרי לערפיח שמכסה בדוק אפור את התמונות שאנו מקבלים מבייג'ינג.

ופחם, רבותי, משיגים באמצעות כריה. ב-2003 יצרה סין 35 אחוזים מתפוקת הפחם העולמית, אבל דיווחה תאונות כריה בשיעור של 80 אחוזים מסך כל התאונות בעולם. הכורים הסינים מתים בהמוניהם. ההקפדה על תקנות בטיחות, איך לומר, לא תמיד מתיישבת עם הרצון ליצור אנרגיה רבה בעלות זולה. מספר המתים שהממשלה הסינית משחררת הם לא תמיד מדויקים, בלשון המעטה. ב-2006 דיווחה סין על יותר מ-4,700 מתים בתאונות כריה. קבוצות פועלים עצמאיות טוענות שמספר המתים קרוב יותר ל-20,000. גם אם האמת נמצאת אי שם באמצע, התיעוש הסיני גובה אלפי קורבנות בשנה, מפועלים ועד למומים מולדים בתינוקות, בשל הזיהום כמובן.

בתווך נמצאת האולימפיאדה, אחד הגורמים לתיעוש המואץ, אחד הגורמים לפינוי אוכלוסיות שלמות מבתיהם, אחד הגורמים לערפיח וגשם חומצי ומוות וצנזורה ופחד. ובתווך נמצאים אנו, והשאלה המרחפת, שלאיש אין רצון לענות עליה: מאחורי איזו אנקדוטה היסטורית, מאחורי איזה ג'סי אוונס, אנחנו נסתתר, כדי להסתיר את הבושה.