אהבו כל חי

יורם בן ישראל ז"ל

יורם בן ישראל, בן ללאה ואליעזר, נולד בירושלים וחלם ללמוד חקלאות. בהיותו ילד, היה נוסע למשפחתו בכפר ורבורג, ועוזר בעבודת המשק. בהיותו נער, הצליח להגשים את חלומו והחל ללמוד בבית הספר 'מקווה ישראל'. יורם הצטרף לקבוצת ההכשרה של הפלמ"ח ובחורף תש"ח, הוא גויס ביחד עם חבריו ושירת בליווי שיירות בדרום. כשהשתתף בהתקפה על קן הפורעים שבכפר תמרה, במהלך מלחמת העצמאות, נפגע מרסיס פגז ועד שניתן היה להגיע אליו ולהגיש לו עזרה, עברו כשמונה שעות והוא איבד דם רב ומת ביום ח' בשבט תש"ח (19.1.1948) והוא עוד לא בן 18.

"עובד ברפת, איפה שרציתי"

יפה גבעון, אחותו, מספרת: "הוא היה ילד כזה טוב. הוא כל כך אהב בעלי חיים והיה פשוט מאושר במהלך הלימודים ב'מקווה'. אני זוכרת שהוא בנה שובך ליונים, בחצר הבית, והיה מטפל בהן בכזו מסירות שהן תמיד היו עפות וחוזרות אליו לשובך. בבית בירושלים, הוא גידל אפרוחים, מתחת למדרגות ודאג להם במסירות עצומה. במכתבים שהוא שלח לנו מ'מקווה', הוא תמיד דאג לשאול מה שלום האפרוחים."

יפה מקריאה קטע מתוך אחד המכתבים ששלח יורם לה ולאמה: "יפה כתבה שהאפרוחים לא אוכלים ברצון את הדורה. אמא תני להם ירק עלים של גפן, תחתכי לחתיכות ותני להם. מה שלומם? הם גדלו קצת?" ביום ההכרזה על קום מדינית ישראל, כתב יורם למשפחות: "אצלי הכל בסדר. עובד ברפת, איפה שרציתי ומבלים מצוין. ביום הכרזת המדינה, העירו אותנו באחת בלילה וערכו מסיבה. שתינו בירה, אכלנו עוגיות ורקדנו עד ארבע בבוקר ובשש כבר קמנו לעבודה". אמו של יורם, לאה, הדליקה משואה בטקס יום העצמאות בשנת 1973 וקיבלה בשמו את אות גיבור ישראל.

עילי דגן ז"ל

עילי דגן, הנער הג'ינג'י שכולם רצו להיות בקרבתו בשל שמחת החיים הגדולה שהיתה בו, השאיר בליבם של משפחתו וחבריו כאב גדול. החיוך הגדול שלו, תמיד יגרום לכל מי שנזכר בו לחייך. את תקופת הילדות בכוכב יאיר, העברתי יחד עם הג'ינג'י השובב הזה: בהצצה למקלחות של הבנות, בטיולים שנתיים, בהתגנבות לשחייה לילית בבירכה הסגורה בכוכב יאיר, ובשפע של חום ואהבה שידע לתת לי ברגעי הדכדוך של שנות הנעורים. כשהתגייס לצה"ל בנובמבר 1994, שובץ עילי לחטיבת הצנחנים. הוא לא הספיק לסיים את פרק הטירונות, אך בתקופת שירותו הקצרה זכה להערכת מפקדיו ולחיבת חבריו ליחידה, בזכות מסירותו ונכונותו להתנדב ולסייע בכל משימה. עילי נפל ביום כ"א בשבט תשנ"ה (22.1.1995), בפיצוץ מטעני תופת על- ידי מחבל בצומת בית ליד. לאחר התפוצצות המטען הראשון, חש עילי לסייע בטיפול בפצועים ובעודו חובש את אחד הפצועים, נפגע בפיצוץ השני. יחד עמו נהרגו 21 חיילים ואזרח אחד. בן 19 היה בנפלו.

"ריצ'י היה מחכה ליד הדלת"

"בהלוויה של עילי," מספרת נורית, אמו של עילי, "הכלב שלו ריצ'י השתולל, רץ אחרי הארון וניסה לקפוץ עליו. אנחנו קשרנו את ריצ'י, אבל הוא לא הפסיק להשתולל. ריצ'י היה הכלב של עילי, עד יומו האחרון הם היו יחד. עילי היה מכניס אותו לוולו והשניים היו נוסעים לכל מיני מקומות. כשעילי התגייס לצבא, ריצ'י היה עומד ליד הדלת ומחכה לו שיחזור. כשעילי נהרג, ריצ'י התחיל להתנהג מאוד מוזר. הוא בכה והשתולל כנראה הבין לגמרי שהבעלים שלו לא יחזור. כמה שנים אחרי, ריצ'י נפטר והרגשנו שעוד חלק מעילי הלך מאתנו". עילי הועלה לדרגת רב"ט לאחר מותו. בט"ז בשבט תשס"ג (ינואר 2003) העניק אלוף פיקוד המרכז לרב"ט עילי דגן ציון לשבח אישי, אשר נמסר למשפחתו, "על חירוף הנפש, מימוש ערך הרעות תוך סיכון עצמי, אומץ לב, גילוי תושייה והיותו מופת ודוגמא".

גלעד קאן ז"ל

גלעד קאן יצא בחודש יוני 2000 לטיולו האחרון לנחל הג'ילבון, שברמת הגולן, עם חברתו שירי וכלביהם - מגי וגריזלי. גלעד,ששירת בצה"ל ככלבן בבסיס חיל האוויר בתל נוף, קפץ מגובה 40 מטר לבריכת ג'ילבון ברמת הגולן ונהרג. חבריו מספרים כי גלעד, שאהב כל כך טבע, היה מסנוור מהקשת שנוצרה במקום והחליט לקפוץ אליה. ענת ושלמה קאן, הוריו של גלעד, מספרים על הבן שאהב את הטבע ואת ההרפתקאות החבויות בו. אמו ענת מספרת: "בתור ילד הוא היה מאוד מוכשר, אבל תמיד הסתובב באי שקט. אני זוכרת שהוא עבר איזשהו מבחן והסתובבנו גאים בילד הגאון שיש לנו. בבית שלנו תמיד הו חתולים. אבל כשבגיל 14, גלעד אמר לי שאני כל הזמן עובדת חשבתי שיהיה נכון להביא כלב הביתה, שיהיה לו חבר צמוד משלו. בשבת אחת לקחתי את הוריי ונסענו לירושלים, לחוות כלבים שהייתה שם בזמנו. גלעד התעקש על כלב גדול ואני על כלב קטן, עד ששנינו החלטנו לקחת את סנופ. אני זוכרת שכשהגענו הביתה רחצנו את סנופ והוא ברח. גלעד יצא להחזיר אותו, אבל סנופ כל הזמן ברח ממנו. אז גלעד החליט להישכב על הכביש, סנופ הגיע 'להציל' אותו, ושניהם שבו הביתה. השניים היו יושבים ביחד שעות ומדברים. אני בטוחה שסנופ יודע יותר סודות ממני. שלמה, אביו של גלעד, מספר על הקשר המיוחד: "גלעד לא הסכים בשום פנים ואופן ללכת עם סנופ קשור. הוא היה הולך איתו משוחרר לכל מקום. הוא אהב את גלעד יותר מכל בני הבית. אם הדלת של גלעד היתה סגורה, הוא היה שורט את הדלת ובוכה, כדי להיכנס".

"אהב כלבים אהבה אמיתית"

כשגלעד התגייס, הוא עשה קורס כלבנות בחצור ולא היה מאושר ממנו. בקורס הוא קיבל את גריזלי, כלב רועה בלגי, ששוקל כמעט 40 קילו. "גלעד לא הסכים בשום פנים ואופן שגריזלי יישאר בבסיס, בזמן שהוא חוזר הביתה," נזכרים הוריו. "לא היה לו אלוהים בעניין הזה. הוא היה מבריח אותו מהבסיס ונוסע איתו באוטובוסים ובטרמפים". לאחר מותו של גלעד, גריזלי וסנופ נשארו ביחד עם בני המשפחה והחברים, המומים וכואבים. "גריזלי לא אכל. הייתי צריכה להאכיל אותו מהיד," מספרת ענת. "סנופ ישב ליד הדלת וחיכה לו שיחזור וכשבכינו הוא היה רץ אלינו ומלקק לנו את העיניים." שירי, חברתו , לקחה את גריזלי אליה וסנופ נשאר לחבק את המשפחה. "סנופ כבר זקן היום," מספרת ענת, "אבל אנחנו מטפלים בו כמו במלך," מוסיף שלמה. "הוא ישן איתנו במיטה. אם גלעד היה כותב צוואה, הוא היה מבקש שנטפל בסנופ באהבה גדולה. גלעד אהב כלבים אהבה אמיתית. אהבת בעלי חיים זו תכונת נפש מאין כמוה. גלעד היה רגיש לעוולות הזולת והוא ראה בכלבים דבר טהור ונטול כל רע." המשפחה נשארה בקשר הדוק עם אנשי הכלבייה ופעם בשנתיים הם יוצאים יחדיו לטיולי שטח. לאור אהבתו הגדולה לטבע, הוציאה המשפחה בשיתוף עם "החברה להגנת הטבע" פנקס ניהול סיכונים של פעילויות החברה להגנת הטבע, הנמצא ברשותו של כל מדריך בחברה.