ואם לא מחר אז מחרתיים

כמה פעמים שמעתם דיבורים על רכבת תחתית או חשמלית כחול-לבן? כמה כתבות קראתם על כך? כנראה יותר מדי. רגע לפני שכל עניין התחבורה הציבורית בישראל מתפוצץ לנו (שוב) בפנים, מוקדשת היום תכניתו של ניצן הורוביץ "מחפש את המחר", לתחבורה של המחר. המחר, שמסתבר כבר קיים במדינות שונות בעולם, נראה רחוק מן המציאות הישראלית הפקוקה והארכאית.

בשיטוטיו בברזיל, יפן, צרפת וארצות הברית מגלה הורוביץ כמה וכמה פתרונות תחבורה יצירתיים במיוחד, שבחלק מהמקרים אף מתאימים ככפפה לכבישיה של ישראל. מערכות אוטובוסים יעילות וזולות, רכבות חשמליות עיליות ותחתיות ואף רכבות שנוסעות מעל ל-400 קמ"ש, הן הדבר החם ביותר שקיים היום בעולם. במצב בו אנו עומדים דחוקים באוטובוס או מבזבזים זמן יקר על רכבת שהתעכבה, אי אפשר שלא לצפות ולקנא, ואז להפסיק לצפות למשהו אחר.

בנימין זאב לרנר

הבשורה, שמגיעה בפרק בעיקר מראשי הערים פורטלנד בארצות הברית וקוריטיבה שבברזיל, מוכיחה ששינויים מרחיקי לכת ניתן לעשות גם בטווח זמן של קדנציה עירונית אחת. גולת הכותרת של הפרק מגולמת בדמותו של מושיע התחבורה היהודי, ז'יימה לרנר, שלוש פעמים ראש עיריית קוריטיבה, עיר שנחשבת למודל לתכנון אורבני ברחבי העולם. לרנר, אדריכל בהשכלתו, מצליח בכמה דקות של הומור עצמי להעביר בפשטות את כל תורת התחבורה הציבורית במרחב האורבני.

שווה להציץ בתוכנית רק כדי לראות כיצד בולדוזר אחד הצליח להוביל מהלכים כה גדולים, והאנשים שברחוב לא מפסיק להוקיר לו תודה על כך. לרנר, הממלא אחר תפקיד השליח היהודי שבפיו הבשורה שגם בישראל זה יכול לקרות, פונה ישירות אל ראשי הערים בישראל ואומר להם לקחת את המושכות לידיהם. "גם בישראל זה אפשרי", טוען לרנר, "צריך רק לתכנן ולהיות החלטיים".

ישובו ימינו כאן כקדם

מלבד ההתפעלות הבלתי נמנעת (והמובנת במקרה זה) מהאנשים ש"עשו את זה", הפרק אף מצביע על הבעייתיות הקיימת היום בקרב מקבלי ההחלטות בישראל. העובדות בשטח לא נקבעות, אין מספיק רצון שיקרו דברים ולפעמים גם כשהפתרונות נמצאים לנו מול העיניים - אנו ממשיכים להסתובב סביב עצמנו במעגלים, שלצערנו הרב, לא מקרבים אותנו אל עבר ערים אשר מכבדות תושביה.

תמונה אחת מהפרק תיצרב אולי גם במוחכם – הורוביץ מתכופף למשש מדרכה בטוקיו, ומסביר כי החיספוס הקיים על המדרכה נועד לשרת את אוכלוסיית העיוורים ובעלי מוגבלויות אחרות. הסימונים הקיימים על המדרכה הם, למעשה, פתרון פשוט ויעיל שיכול לסייע בקלות לאוכלוסיות מתקשות להגיע בבטחה ליעדם. מי צריך כלבי נחייה או פיליפינים צמודים? את האכזבה על פניו של לרנר בסיום התוכנית, בעומדו בכיכר דיזינגוף, הוא התקשה להסתיר. "הכיכר מאוד השתנתה מאז ביקרתי בה בעבר. אם תרצו להחזיר את ימיה כקדם, זה תלוי רק בכם. גם הציבור יכול להוביל לשינוי פניה של העיר", אומר לרנר בעדינות. רגע קט לפני שיעלו הכותרות, תווכחו גם אתם לגלות שגם בנימין זאב לרנר וגם א.ב. הורוביץ משוועים לעתיד ישראלי טוב יותר.