ים של טעויות

הים התיכון קרא בסוף השבוע האחרון לכתבי איכות הסביבה מכלי התקשורת השונים להפליג בו, ואנחנו התייצבנו. סיור עיתונאים שנערך ביוזמת המשרד להגנת הסביבה יצא על גבי מעבורת אל הים התיכון לצפות על הנמל האשדודי מעברו האחר תוך חתירה מתמדת אל בוצת השפד"ן, אל כלובי הדגים בנמל ואל כתמי הסולר המפתיעים (או שלא).

ככל שהתקדם הסיור אל הבוצה, שעה וחצי לערך מהנמל, היה ברור לכל שלא מדובר בסיור כתבים, אלא בסיוט כתבים. הים הגלי והספינה המטלטלת לא הטיבו עם יושביה. הסקופ הגדול ביותר התבטא בשתיקת הכתבים הרועמת לעוולות שנצפו: רובנו הגדול פשוט לא תפקד. ממהקאה למראה הבוצה ועד ההחלטה להימנע בינתיים מלאכול דגים: חוויות מהים העכור במזרח התיכון.

כתם ביוב ענקי בלב ים

בוצת השפד"ן, גולת הכותרת של הסיור, היא ללא צל של ספק אחת מן האסונות הימיים הגדולים שנראו במחוזותינו. בוצה זו היא למעשה הביוב שהמכון לטיהור שפכי גוש דן (השפד"ן) לא הצליח עד היום להשיב לחקלאות. זוהי בעצם הג'יפה של כל גוש דן הנשפכת ישירות לים מזה 20 שנה ומהווה כ-5% מסך כל השפכים השנתיים של השפד"ן, כחמישה מיליון קוב בוצה לשנה.

הבוצה מוזרמת במרחק קילומטרים בודדים מחוף פלמחים ונמצאת בשטח צבאי סגור. היא כתם חום ענקי בלב ים משופעת במתכות כבדות. נכון להיום, מדובר בזיהום הימי מספר אחת של ישראל. להימצא בתוככי כתם ביוב המשתרע על פני דונמים רבים לא מותירה שאלה בדבר העוול הגדול שנעשה לים התיכון במשך שנים כה רבות. ומעבר לעוול, ישנה גם הקיבה. ללא שליטה, פשוט אמרתי לה את מה שהרגשתי כלפיה, והקאתי לאלתר. זו הייתה הפעם הראשונה שזזתי ממקומי במהלך השיט. רק כשעזבנו את האזור חשבתי כמה נפלא היה יכול להיות אם גם הים היה יכול להקיא את הבוצה מקרבו. רק בעוד שלוש שנים אמור איגוד ערים דן לאיכות הסביבה ולביוב, שבאחריותו נמצא מתקן השפד"ן והטיפול בבוצה, לסייע לים לראשונה במשימה זו.

בעקבות החלטה מהשנה האחרונה אמורה להיפסק הזרמתה של הבוצה לים בסוף 2011 אז יחלו לטפל בה במתקנים ייחודים שיהפכוה לחומרי דשן לשימוש חקלאי. כך מתחיל השפד"ן את תהליך חזרתו בתשובה אחרי פורענות רבת שנים, וזוהי גם הסיבה שהביאה את ארגון "חיים וסביבה" להעניק לו השנה את פרס הגלובוס הירוק. יו"ר איגוד ערים דן, איתי פנקס, סרב אגב לקבל את הפרס והפקיד אותו למשמרת אצל הארגון עד שיחל בצעדים ממשיים בעניין.

סולר על המים, לא רחוק מכלובי הדגים

בוצת השפד"ן היא אמנם המזהם העיקרי של הים התיכון בחלקו הישראלי, אולם בדרכינו אליה זכינו גם לחזות גם בכתם סולר בגוונים סגלגלים, שהזכיר לנו שיש יותר מדרך אחת לזהם ים. אנשי אגף ים וחופים במשרד להגנת הסביבה, שהופתעו מגילוי הכתם, הסבירו כי כנראה מדובר בסולר שנשפך מאונייה שעברה במקום. אנשי המשרד אף הסבירו שלא ניתן לטפל בכתם מאחר שכנראה עבר זמן מאז נשפך למים, וטיפול שכזה חייב להתבצע בשלבים מוקדמים ביותר של ההזרמה לים.

הכתם, שלא היה במרחק כה גדול מנמל אשדוד, לא יכול היה שלא לגרום לנו לתהות על העובדה שממול הנמל מגדלים מדי שנה כ-600 טון דגי לברק ודניס בכלובי דגים. אנשי המשרד להגנת הסביבה הסבירו שאין בכך שום טעם לפגם, מאחר וגם גורמים מקצועיים ובריאותיים לא מצאו שיש בכך סיכון, אבל מספיק היה לראות כתם סולר אקראי שכזה כדי להבין שיש כאן בעיה. על אף זאת - השיירה עוברת.

ים של מתכות

כשהגענו בשעה טובה לחוף המבטחים, שמנו פעמינו אל עבר מתקן ההתפלה באשקלון, אחד משני מתקני ההתפלה היחידים בישראל. מתקן התפלה זה הנו הגדול מסוגו בעולם, ויכול להפיק 108 מיליון קוב מים בשנה. הסיבה שנלקחנו אליו הייתה כדי לראות כיצד במשך 24 שעות, מדי שעה ועשר דקות, מוזרם ממנו רכז אל הים. רכז זה, תוצרו המלוח והמתכתי של תהליך ההתפלה (אל תנסו לשתות את זה), מוזרם בקרבת תחנת הכוח רוטנברג שלחופי אשקלון. הרכז, שאינו מוזרם רחוק מהחוף ועמוק אל תוך הים כמו הבוצה, נשפך מסביב לשעון בסמיכות לחוף. מאחר שלא ברור עדיין מה הם השפעותיו על הים, מלבד לצביעתו באדום בעקבות הברזל שהוא אחד ממרכיביו, יקח עוד שנתיים או שלוש עד שנדע אם צריך להפסיק ולהזרימו לים. עד אז, ימשיך הרכז להישפך לים, ממש כמו הבוצה וכתמי הסולר האקראיים. אמר הקברניט עם הרגל מעץ - "אין דבר, אין דבר". לא בטוח שגם הים התיכון חושב כך.

להימצא בתוככי כתם ביוב המשתרע על פני דונמים רבים לא מותירה שאלה בדבר העוול הגדול שנעשה לים התיכון במשך שנים כה רבות. ומעבר לעוול, ישנה גם הקיבה...