"אנשים היו אוכלים ארוחת ערב ובאים לתפוס מקום": השחקנים שהחלו את דרכם בצוות בידור במלון

מכירים את זה שבבתי מלון יש פקיד שיושב בלובי, בדרך כלל בצד, מאחורי שולחן גדוש בפרוספקטים, והתפקיד שלו הוא להמליץ לאורחים על אטרקציות מעניינות באזור? אז שמעו מה סיפר לנו הסטנדאפיסט קובי מימון, שהיה בעברו חלק מצוות הבידור של מלון קלאב-אין באילת: "היינו פותחים דלפק ומציעים לאנשים צלילה בים המלח וסקי בשלג בתמנע, ותתפלאי - אבל אנשים האמינו שזה קיים וממש התעניינו בזה. היינו שוכחים לגלות להם שזה לא נכון, ואחרי כמה ימים היו ששאלו אותנו 'מתי יוצאת ההסעה'?".

הסיפור הזה הוא אחד מיני רבים שחקוקים למימון בזיכרון משלוש השנים שבהן עבד בצוות בידור במלון בעיר הדרומית. הוא הגיע לשם בחופשת השחרור מהצבא, ולגמרי במקרה הפך לחלק מהקאסט. "כשהייתי במלון בחופשה, העלו לבמה כמה חבר'ה מהקהל כדי לבדוק מי הכי מצחיק - ובאמת הצחקתי", נזכר. "מיד אחר כך שאלו אותי, 'מה אתה עושה בחיים? אולי תצטרף אלינו - זו גם עבודה מועדפת'. הסכמתי, וככה זה התחיל".

ואולם, באופן מפתיע - הוא כלל לא עבר את האודישנים. "במבחנים בדקו איך אני משתלב בלהקה בשביל ההופעות, זה היה מבחן תנועתי. אני לא רקדן מי-יודע-מה - או לפחות לא הייתי כזה בזמנו, אז לא התקבלתי. ובכל זאת, אמרתי להם שאני בא לעבוד בחינם רק כי רציתי להוכיח שאני מצחיק". די מהר הבינו בהנהלה שאכן מדובר באדם מצחיק, וקובי התקבל. "עשיתי כמה הפקות. הייתי במלון ששלום היה בו, ואפילו ראיתי בגד עם השם שלו עליו".

"שלום" זה שלום אסייג, הקומיקאי והאיש שמאחורי "שנות ה-80" וגם "שנות ה-90". בסדרה החדשה, נראה כיצד נראתה תחילת דרכו של שלום הצעיר (בגילומו של דניאל אסייג) על הבמות. גם הוא הצטרף לצוות הבידור של מלון קלאב-אין והנעים את זמנם של האורחים בין השנים 91' עד 93'. רוצים תיעוד? צפו בקטע הבא:

"ילדים הם הקהל הכי קשה שיש"

לא רק מימון ואסייג החלו את דרכם המקצועית על הבמות באילת. כמוהם, גם קומיקאים ושחקנים אחרים - בהם נתי רביץ, שבדיוק כמו קובי - הגיע לעיר דקה אחרי שפשט את המדים. "כשהייתי בצבא, קיבלתי שיחת טלפון מידידה שלי", סיפר לנו רביץ. "'תקשיב', היא אמרה, 'אני באילת, בעבודה מדהימה שקוראים לה צוות בידור. אנחנו כל הזמן עושים לקהל פעילויות, הופעות ומשחקי בריכה, ואני חושבת שאתה צריך להיות פה". רביץ, שהעיד על עצמו כי עולם המשחק קרץ לו מילדות ("נולדתי לזה, זה אפילו לא היה נתון לבחירה"), החליט לבקר באילת בהזדמנות הראשונה.

"ירדתי לעיר וראיתי שני צעירים שהפכו את הקהל מצחוק - אחד מהם היה אקי אבני. התאהבתי בשנייה בכל העניין הזה של צוות בידור. ביום למחרת השחרור - מבלי שנסעתי לטיול אחרי צבא - כבר חזרתי לאילת באופן קבוע". שבועיים לאחר מכן הוא מצא את עצמו בקורס בידור, שם עבד עם "אנשים מהטופ, כמו אורי פסטר וחנוך רוזן". במשך שמונה חודשים, יום אחרי יום, עמד רביץ מול האורחים של מלון לגונה. שם, לדבריו, קיבל את הכלים המקצועיים שעזרו לו בהמשך הדרך. "כל שבוע הקהל התחלף והיינו עושים קטעים אחרים. זו הייתה תקופה מדהימה".

הקהל מתחלף, אורחים באים והולכים - אבל תמיד הם כוללים ילדים, ואם תשאלו את מימון, "ילדים הם הקהל הכי קשה שיש. היינו מופיעים מול נשים, גברים וילדים מכל המגזרים, כך שבצוות בידור אתה בא במגע עם אנשים ומבין מה מצחיק ומרגש אותם. אתה ממש חווה את הקהל בכל יום כשהמיקרופון בידיים שלך". אז מה הבעיה עם הזאטוטים? "ילד שלא טוב לו, פשוט קם לך מול הפנים - מסתובב והולך", צחק, "הוא לא מתגרד, לא אומר 'סליחה שנייה'. הם קמים והולכים".

"הבגדים עברו ממלון למלון כמו גופות - והריח לא רחוק מזה"

סדר יום של צוות בידור נראה בדרך כלל אותו דבר בכל המלונות: הם מתחילים מפעילות בבריכה, ממשיכים בחזרות, עוברים למשחקי קופסה, משם ל"סנופי דיסקו" ומסיימים את הערב במופע למבוגרים. המופע, סיפר לנו מימון, מורכב כולו מפלייבק שהוקלט מראש, בקול של זמר שכל קשר בינו למציגים הוא מקרי בהחלט.

לא זו בלבד, אלא שהבגדים אותם לובשים השחקנים עוברים מצוות אחד לצוות אחר - כאשר כיבוס הבגדים בין ההופעות הוא בגדר המלצה - אפילו כשמדובר בחום יולי-אוגוסט. "כשמסיימים את ההופעות, אורזים את הבגדים ומעבירים אותם למלון הבא. לא מאווררים אותם לפני כן, ומכבסים אותם פעם ב... אתה ממש לא יודע איזה ריח יש עליך - שלך או של הבחור מהמלון השני. הבגדים היו עוברים ממלון למלון כמו גופות, וגם הריח לא היה רחוק מזה".

גם רביץ וגם מימון מודים שההילה שהייתה פעם לצוותי בידור רחוקה שנות אור מזו שקיימת כיום. "הקהל היה מגיע במיוחד להופעות שלנו - אפילו כאלה שגרים באילת", נזכר רביץ. "כולם ידעו שבשעה 20:00 יש הופעה. האורחים היו אוכלים ארוחת ערב ובאים לתפוס מקום. זה היה ממש אישיו באילת בזמנו". "מה שחוויתי בתקופה שלי במלון, כבר לא קיים כרגע", הוסיף מימון, "היינו נחשפים בכל ערב לכ-400 אנשים, הלובי היה מפוצץ. לאנשים לא היה פלאפון, כך שהם היו נוהרים ללובי, אוכלים טוסט ונהנים מההופעה. זה היה מרכז העניינים".

*****

נסיים, איך לא, עם עוד סיפור של מימון: "בחנוכה התחפשנו לשוטרים. אני ועוד אחד עמדנו בכניסה למלון ועשינו בדיקות שגרתיות לרכבים שהגיעו. לקחנו אבקת סוכר מהסופגניות ו'מצאנו סמים בבגאז''. באחד המקרים, מישהי צעקה על בעלה, 'ידעתי שאתה עדיין עם זה!', ואני כזה, 'אני לא יודע מה קורה ביניכם אבל זה סוכר... תיהנו מהחופשה!' התגובה שלה עד היום חרוטה בזכרוני. היה כיף לשגע את הקהל, אנשים היו תמימים".