"אין מה לנסות להחזיר את הכלכלה למסלול. המסלול הזה פשוט לא נכון"

הגיבורים קרי הרוח שעמדו בחזית ב־2009-2008 סוף סוף התפנו בשנים האחרונות להעלות זיכרונות. גל ספרים של קברניטי הכלכלה הגלובלית חזר אל המשבר הכלכלי ותיאר את הימים הסוערים. בן ברננקי, יו"ר הבנק המרכזי האמריקאי דאז, קרא לספרו "האומץ לפעול". שר האוצר של ארצות הברית לשעבר טימותי גייטנר פרסם את "מבחן לחץ". לא רק בשמות, גם בין הדפים בספרים האלה ובאחרים, המסר של כל כותב בכיר היה פשוט וישיר: אני הצלתי את העולם.

גם הלורד פרופ' מרווין קינג היה שם. בין השנים 2003 ל־2013 הוא כיהן כנגיד הבנק המרכזי של אנגליה, מהחשובים בעולם, ואפילו זכה בתואר אצולה על שירותו למען הממלכה. עם מוניטין של כלכלן מוערך, הוא נדרש להציל את הכלכלה הבריטית ולמנוע את התמוטטות הבנקים בסיטי של לונדון. אפשר למצוא אותו, טרוד מבט, בתמונות הדרמטיות של מנהיגי הכלכלה העולמית, אחיו לנשק, מכונסים על מדרגות משרד האוצר האמריקאי באוקטובר השחור, 2008, כשהיה נראה שהכל עומד לקרוס, ומבטיחים למנוע את חזרתו של השפל הגדול.
ועכשיו גם קינג מוציא ספר. רק שבמקום להתרפק על גבורתו בזמן המשבר, הוא עושה משהו אחר: הוא מנסה להבין איפה טעינו, ולא מהסס להודות שהניסויים הכלכליים הגדולים שקובעי המדיניות ביצעו בעשורים האחרונים הסתיימו בכישלון. כבר שנים, הוא טוען, המנהיגים דבקים ברעיונות מוטעים. והם עדיין עושים זאת, "שום דבר בסיסי לא השתנה", מזהיר קינג, ודבריו נופלים על אוזניים קשובות. הספר, "סוף האלכימיה", זוכה בימים אלה לתשבוחות מקיר לקיר בעיתונות העולמית, עם תארים כגון "הישג נדיר" (בלומברג), "אבן דרך מודרנית" ("אינדיפנדנט") ו"מסחרר אינטלקטואלית" ("פייננשל טיימס"). אחרי הכל, לא בכל יום קם אחד מבכירי המנהיגים הכלכליים ומכריז שגם הכלכלה העולמית וגם המחשבה הכלכלית צריכות להשתנות מהיסוד.
"בזמן המשבר הפיננסי הרבה אנשים חיפשו את מי להאשים: קבוצה קטנה של אנשים, קבוצה גדולה של אנשים, קובעי מדיניות, בנקאים. המסקנה שלי היא שהיו כאן כשלים רציניים, והכשלים האלה רלבנטיים לא רק למה שקרה לפני המשבר או במהלכו, אלא גם למה שקורה מאז, לעובדה שלא הצלחנו ליצור התאוששות עולמית חזקה", אומר קינג כעת בראיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט".
כן, זה גם כישלון אישי שלו. קינג חוזר בשיחה שלנו ליום ההוא באוקטובר, שבו שרי האוצר ונגידי הבנקים משבע הכלכלות הגדולות בעולם ניסו להבין מה לעשות. הוא מספר איך שכנע את עמיתיו לזנוח את ההצהרות הרגילות, היבשושיות, שמאפיינות פסגות כלכליות, ולצאת "בהצהרה חזקה ולוחמנית, שאומרת שאנחנו נבטיח שהמערכת הפיננסית לא תתמוטט כדי להגן על כלכלת העולם. כשאמרנו את זה ידענו שננקוט צעדים דרסטיים באותה שנה, כולל ריביות נמוכות מאוד, הדפסת כסף והזרמת הון למערכת הבנקאית". עד כאן המור"ק, מכאן חשבון הנפש: "אבל אני יכול להבטיח לך שאף אחד מאלו שישבו אז סביב השולחן לא חשב ששמונה שנים אחר כך נהיה בעולם שבו בהרבה מדינות הריביות נמוכות אפילו יותר, ובחלק מהמדינות הריבית אפילו שלילית; בעולם שבו מודפסות כמויות כסף גדולות ממה שצפו בהתחלה, ושבחלקים ממנו המערכת הבנקאית עדיין בקשיים. אף אחד לא חשב אז שייקח כל כך הרבה זמן להתאושש. ואני חושב שזה משום שהמודלים, הרעיונות, המסגרת המחשבתית לא נכונים".
קינג (שני משמאל) בפסגת החירום באוקטובר 2008 עם שרי האוצר דאז: האנגלי אליסטר דרלינג, הצרפתייה כריסטין לגארד והאמריקאי טימותי גייטנר. "כשלים רציניים שרלבנטיים עד היום" . צילום: בלומברג קינג לא מסתפק בהכאה על חטא, ומציע שורה של רפורמות, שבמרכזן גם שינוי עומק באופן שבו בנויה המערכת הפיננסית. האירועים של 2009-2008, הוא כותב, "היו אסון שהתבשל הרבה זמן, וייקח גם הרבה זמן להתאושש ממנו. עקב הכישלון המתמשך שלנו לנהל את הכסף והבנקאות כמו שצריך ולמנוע משברים, התוצר והתעסוקה נפגעים והעלות של כך גבוהה מאוד, גבוהה מכדי להמתין לעוד משבר לפני שנפעל כדי להגן על הדורות הבאים".
שחיקה הולכת ונמשכת של בנקים מרכזיים
הביוגרפיה של קינג (68) — לורד קינג, הברון מלותבורי (אחד הרחובות בלונדון המקיפים את הבנק המרכזי) — מספקת כמה מהחומרים שמהם עשויות נקודות מבט אחרות. אביו היה עובד רכבת שנהפך למורה לגיאוגרפיה. בנו, שבניגוד לרוב חברי האליטה הבריטית למד במערכת החינוך הציבורית, המשיך עם המוביליות החברתית של האב ודהר איתה הרבה יותר רחוק. הוא היה סטודנט מבריק לאורך כל הדרך ונהפך לכלכלן מבוקש, שלימד במחלקות הטובות בעולם, כולל לונדון סקול אוף אקונומיקס, הרווארד ו־MIT, שם חלק משרד עם ברננקי. עם כל הרזומה הזה, בתחילת שנות התשעים הוא הגיע לבנק אוף אינגלנד, המתחרה עם הריקסבנק השבדי על תואר הבנק המרכזי הוותיק בעולם (נוסד ב־1694), שמטבעם של בנקים מרכזיים היה עד לא מזמן מוסד שמרני שלא משך יותר מדי תשומת לב. את הצבע קינג מצא בספורט: צופה קבוע במגרשי הטניס בווימבלדון, נשיא עמותה שמקדמת קריקט בבתי ספר ועד לאחרונה חבר בהנהלה של קבוצת הכדורגל האהובה עליו אסטון וילה, שירדה השנה לליגה השנייה. קינג לא מתרגש: "המשחק הראשון שלהם שראיתי היה לפני 55 שנה, כך שחוויתי עליות ומורדות", הוא צוחק.
גם מחוץ למגרש הוא ראה לא מעט כאלה, אישיות ולאומיות ועולמיות. כנגיד הוא הספיק לפספס את בועת הנדל"ן בבריטניה, להתכתש עם בכירי הבנקאים בסיטי של לונדון וגם לסייע לממלכה המאוחדת לצאת מהמשבר, גם אם לא הצליח להביא אותה לפריחה כלכלית. הוא עשה זאת בין השאר באמצעות אותם צעדים שננקטו במדינות אחרות — ריביות נמוכות, הדפסת כסף, כל טיפולי החירום המוכרים. אלא שטיפולי החירום האלה נמשכים כבר שמונה שנים, וכבר לא ממש עובדים: הכלכלה העולמית מתקשה לצמוח, וסכנת דפלציה מרחפת מעל חלק מהמדינות. קינג אומר שהצעדים המוכרים פשוט לא יכולים לעבוד יותר, "יש להם תשואה שולית פוחתת".
לדבריו, הצעדים הלא יעילים האלה נובעים מתפיסת עולם שגויה מיסודה. "הרבה בנקאים מרכזיים חושבים במודל שלדעתי הוא שגוי, המודל שמניח שהעולם יצמח לאורך נתיב יציב", אומר קינג. לפי המודל הזה, הוא מסביר, הכלכלה צומחת בקצב קבוע פחות או יותר, כשמדי פעם היא נתקלת בזעזועים שגורמים להאטה, או דווקא לדהירה מהירה מדי קדימה; כשזה קורה, תפקיד הבנקים המרכזיים הוא להאיץ את הכלכלה או לרסן אותה, להשיב אותה למסלול. "בבנקים המרכזיים אוהבים לדבר על 'רוחות נגדיות'", על כוחות שמאטים את הכלכלה (הנגידה קרנית פלוג, למשל, דיברה על רוחות כאלה - אם כי ארוכות טווח - בנאומה באגודה הישראלית לכלכלה בחודש שעבר), "ההנחה היא שהרוחות הנגדיות האלה אמורות להיעלם מאליהן, כשהמדיניות המוניטרית מאפשרת לקנות קצת זמן ולהחזיר את הכלכלה לנתיב בהקדם".
מה שתמונת העולם הזאת לא מביאה בחשבון, מסביר קינג, הוא האפשרות "שהכלכלה צריכה לעבור בכלל לנתיב אחר לגמרי". לדבריו, בשורה ארוכה של כלכלות היו "יותר מדי השקעות שזרמו לתחומים שהתבררו כלא רווחיים — בארצות הברית ובריטניה, למשל, היתה מעט מדי השקעה בבניית שווקים ליצוא ויותר מדי השקעה בצריכה מקומית, בבנייה למגורים או נדל"ן מסחרי. מנגד, בגרמניה ובסין השקיעו יותר מדי ביצוא ולא מספיק בשוק המקומי". ואם זה המצב, מה שדרוש במדינות האלה הוא "שינוי במבנה המשק" —
חלוקה שונה של תקציבים ותמריצים כדי להשיג יותר יבוא או יותר יצוא, יותר חיסכון או יותר הוצאה, יותר השקעה או יותר צריכה וכו', בכל משק על פי חוסר האיזון שהשתרש בו — "ומדיניות מוניטרית היא לא התשובה לזה".
כדי לחדד את הנקודה הוא משתמש במטאפורה מוכרת אבל יעילה: "האנלוגיה שאני אוהב היא של רופא שמגיע אל חולה ונותן לו משככי כאבים. זה מספק הקלה זמנית, אבל רופא טוב לא מסתפק בלהגיד 'טוב, נתתי משכך כאבים', אלא עושה דיאגנוזה, מזהה את גורמי המחלה ומנסה לטפל בהם לפני שהשפעתו של משכך הכאבים מתפוגגת. המדיניות המוניטרית עד כה היתה משכך כאבים, ההשפעה שלה מתפוגגת — ולא עשינו שום דבר כדי לאבחן או לטפל בגורמים למצב שהגענו אליו".
לפיכך אין פלא שמיטב נגידי הבנקים בעולם לא הצליחו ליצור תנופת צמיחה. "כל מה שמדיניות מוניטרית יכולה לעשות הוא לשכנע אנשים להוציא את הכסף שלהם היום במקום מחר. אתה יכול לתת לאנשים תמריצים שיובילו לעלייה בהוצאה, ואז הנתונים נראים טוב יותר, ואתה אומר: 'עכשיו אנחנו בטח על הנתיב שיאפשר לנו להעלות את הריבית ולחזור לשגרה'. ואז ההתאוששות דועכת. ראינו את זה כל כך הרבה פעמים, בכמה מדינות. ואם אתה ממשיך לעשות את זה, אתה נתקל ביותר ויותר התנגדות מצד הצרכנים, שפשוט יודעים שהם לא רוצים לבצע את כל ההוצאות שלהם היום. הם מבינים שהם צריכים לשמור כוח הוצאה מסוים לעתיד. כך נהיה קשה יותר ויותר לבנקים מרכזיים ליצור התאוששות.
"אני לא אומר שצריך להעלות את הריביות עכשיו, זה רק יגרום לעוד האטה", קינג מבהיר. "אבל אני כן חושב שזו טעות להשתמש לאורך זמן בעוד ועוד תמריצים מוניטריים, כי זה לא פותר את הבעיה הבסיסית".
כשהציבור חותך הוצאות לפני שהמדינה מבינה מה קורה
כאשר קינג מנסה להסביר מה המחלה שתקפה את כלכלת העולם, הוא שב וחוזר לרעיון של היעדר שיווי משקל. בכל מדינה השיבוש בשיווי משקל הוא אחר. בארצות הברית, למשל, השיבוש שהוביל למשבר התבטא בצמיחתה של בועת נדל"ן אדירת ממדים שמתודלקת בחובות. אבל הפגיעה בשיווי המשקל ברחבי העולם החלה לפי קינג הרבה קודם, בשנים שאחרי נפילת חומת ברלין, כשסין ומדינות נוספות באסיה הצטרפו לכלכלה העולמית. אלה היו שנות שגשוג, אבל מתחת לפני השטח התפתח חוסר איזון גלובלי אדיר. סין לא רק הציפה את העולם במוצרים זולים, מה שהוביל לגירעון מסחרי בבריטניה ובארצות הברית (כאמור, הרבה יבוא ומעט יצוא); היא הציפה את העולם גם בכסף: בחסכונות שזרמו אל המערב ודחפו את הריביות מטה. הניסיונות של המנהיגים הכלכליים להתמודד עם הבעיה רק החמירו אותה.
"כשבריטניה וארצות הברית ניצבו בפני גירעון מסחרי מבני, ניסינו לעודד את הצריכה המקומית באמצעות הורדת הריבית", אומר קינג. "ואכן הכל נראה נהדר — הביקוש הכולל היה קרוב להיצע הכולל, גדלנו באופן יציב, לא היו תנודות אלימות בכלכלה הריאלית, התעסוקה צמחה בקצב יציב, האבטלה היתה יציבה, וברמה נמוכה שנראתה בת־קיימא, והאינפלציה היתה קרובה ליעד שלה. אבל המצב הזה לא היה בר־קיימא, בלבלנו יציבות עם קיימות".
קינג (רביעי מימין בשורה העליונה) עם שרי האוצר והבנקאים המרכזיים בעוד פסגה של ה־G7 ב־2008. "היה שיתוף פעולה, אבל בתוך שנה כל זה די מת" . צילום: גטי אימג'ס הבלבול הזה נמשך שנים ארוכות, ואפיין גם את מקבלי ההחלטות וגם את הציבור, שיצא למסע רכישות מתודלק באשראי. כולנו יודעים איך זה נגמר. אבל לקינג חשוב להבהיר שהוא לא מאשים את הצרכנים. "מכיוון שהכל נראה יציב, אנשים הסיקו שהם יכולים להמשיך כך ללא הגבלת זמן. הם לא יכלו, אבל לא היה שום סימן מהשוק שיבהיר להם את זה. אין הרבה אנשים שחוזרים בערב הביתה ואומרים 'איך היה לך היום בעבודה, מותק? אני מאוד מודאג לגבי הגירעון המסחרי הלאומי, כי זה אומר שבשלב מסוים הממשלה תיאלץ לנקוט צעדים שיעלו את שיעור החיסכון הלאומי, וזה אומר שכולנו נצטרך להוציא פחות. בעצם כולנו מוציאים היום יותר ממה שהיינו מוציאים אם היינו מבינים מה קורה, אז אולי אנחנו צריכים לקצץ את ההוצאה שלנו כבר עכשיו'. אלה לא השיחות שאנשים מקיימים בארוחת הערב".
חלקים מהסיפור הזה מוכרים (גם הניתוח של ברננקי, שותפו של קינג למשרד בשנות השמונים, דומה). אבל המסקנה שקינג גוזר מרחיקת לכת, ומובילה אותו לוויכוח עם לא מעט כלכלנים בכירים, כולל חתן פרס נובל פרופ' פול קרוגמן ושר האוצר האמריקאי לשעבר לארי סאמרס (שלמרות זאת מגדיר את ספרו של קינג "הספר הכי חשוב שיצא מהמשבר"). לטענת אותם מומחים, בכלכלה העולמית שורר מחסור חמור בביקושים, ולכן נדרשת תוכנית תמריצים ממשלתית (נניח, תוכנית ענק להשקעה בתשתיות) שתעורר מחדש את הביקושים וכך תתניע מחדש את הכלכלה. זו המלצה ששומעים בימינו מכל עבר.
קינג חושב אחרת. הביקושים במערב צנחו, הוא מסביר, כי האזרחים פשוט התפכחו. הם הבינו שעידן היציבות והשגשוג הצרכני ששרר משנות התשעים עד המשבר נשען על יסודות רעועים, ונגמר. אי אפשר לשחזר אותו. כשמתעכבים על ההסבר הזה, הוא מטלטל: אין שום דרך לחזור לסיפור שסיפרנו לעצמנו. במילותיו של קינג, יש כאן "שינוי נרטיב".
המציאות הזאת מבלבלת את הכלכלנים; הם מניחים שבני אדם חיים את חייהם לפי תוכנית סדורה, ולא מביאים בחשבון שייתכנו גם רגעי התפכחות. לפעמים אנחנו מגלים שטעינו, עוצרים ומחליטים לשנות את דפוסי ההתנהגות שלנו. "אנשים יכולים לעשות שגיאות משמעותיות לגבי יכולת ההוצאה שלהם בעתיד", אומר קינג. "כשקורה אירוע דרמטי כמו משבר, שגורם לכולם להבין באותו הזמן שהם טעו בשיפוט לגבי כוח ההוצאה הפוטנציאלי, הם רוצים לבצע שינוי משמעותי. במערב השינוי הזה הוא כלפי מטה, של הורדת ההוצאות. זו לא רוח נגדית שתיעלם בהדרגה במשך הזמן, זה שינוי קבוע. ולשינוי הזה אין כיום מקום במודלים שבנקים מרכזיים משתמשים בהם".
קרוגמן וסאמרס. חושבים שצריך לייצר ביקושים, קינג חושב שזו טעות . צילום: בלומברג גם מקבלי ההחלטות, מהמערב עד סין, עוד לא הפנימו את השינוי. אף אחד לא אוהב לטלטל את הכלכלה מתוך מחשבה על העתיד, על הצורך להחזיר לה את שיווי המשקל בין חלקים שונים. זה סיכון, ופוליטיקאים שעשויים לשלם מחיר בטווח הקצר לא אוהבים לקחת סיכון במחשבה על הטווח הארוך. אבל זה מה שצריך לעשות.
הכישלון הכלכלי כבר מצמיח פוליטיקה של קיצונים
בנובמבר 2007 פרסם ברק אובמה ספר שנקרא "ההעזה שבתקווה". הכותרת הזאת והרוח שהיא מייצגת היו חלק ממה שהוביל לבחירתו לנשיאות שנה אחר כך. אבל קינג חושב שעכשיו פוליטיקאים זקוקים דווקא להעזה שבפסימיות. עד שמקבלי ההחלטות לא יעזו להכיר במציאות הכלכלית כפי שהיא, כלום לא יקרה. "כשהדברים ייעשו מספיק גרועים הפוליטיקאים יבינו שהם לא יכולים פשוט להשאיר את הטיפול לבנקאים המרכזיים ולהסתפק בצעדים שלהם. הם ייאלצו להבין שרק שינויים מבניים גדולים יביאו לשיווי משקל כלשהו, והם יצטרכו לשתף פעולה עם מדינות אחרות כדי לעשות זאת".
רשימת הצעדים שקינג מדבר עליהם ארוכה ושאפתנית. כדי לאזן את הכלכלה, הוא מסביר, צריך להסיר מגבלות על הסחר העולמי, וגם ליצור מנגנונים שייוודאו ששערי המטבע בעולם חופשיים לגמרי ונקבעים רק מתוך כוחות השוק (להבדיל מהמצב היום של המטבע הסיני, למשל, ובמידה מסוימת גם של היורו). הוא גם תומך במחיקת חובות למדינות כמו יוון, ומדמיין הגעה להסדרים בינלאומיים שיאפשרו לשבור את "דילמת האסירים", שבה אף מדינה אינה מעזה להעלות את הריבית גם אם היא חוששת מבועה חדשה. בבית פנימה הוא מזכיר שלל רפורמות שנועדו להגדיל את הפריון: מלחמה במונופולים והגברת התחרותיות, שינויי מיסוי שיעודדו חיסכון, הפחתת רגולציה. כל המהלכים האלה מורכבים וארוכים, גם אם יצוצו בכל העולם פוליטיקאים ששואפים לקדם אותם. אז כן, מודה קינג, צריך לקחת נשימה מאוד ארוכה, ו"בטווח הקצר עד הבינוני צריך להיות פסימיים, ורק ההעזה שבפסימיזם יכולה להוביל לשינוי". חצי הכוס המלאה, לפי קינג, היא ש"במצב הנוכחי, שבו התוצר הכולל בעולם נמצא הרבה מתחת לפוטנציאל", יהיה לפוליטיקאים קל יותר לשכנע את הציבור לתמוך ברפורמות שיובילו לעתיד טוב יותר.
אתה מגדיר את הרפורמות שלך "סדר עולמי חדש". לרוב זה קורה אחרי אירוע דרמטי כמו מלחמה.
"קיוויתי שהמשבר יהיה אירוע מספיק דרמטי, אבל הוא לא היה כזה. היו התכנסויות של שבע הכלכלות הגדולות בעולם (G7) באוקטובר 2008 ושל ה־G20 באביב 2009, היה שיתוף פעולה וכוונה לבסס דיון קבוע בכלכלה העולמית במסגרת פורום ה־20, אבל בתוך שנה כל זה די מת. קרן המטבע הבינלאומית היתה איטית מאוד ביצירת מנגנון שינסה להבטיח שמדינות יאזנו מחדש את הכלכלות שלהן לאורך לוח זמנים מוסכם. להמשיך לנהוג כפי שגוש היורו נוהג היום זה פשוט לא להתמודד עם הבעיות".
את ההשלכות, הוא אומר, אנחנו כבר רואים בפוליטיקה ברוב מדינות העולם המתועש. "מפלגות המרכז לא ניהלו דיון רציני בשאלה מה השתבש לפני המשבר ומה לעשות כעת, הן אמרו 'בואו נחזור לאיפה שהיינו קודם עם קצת שינויים מינוריים'. הן לא סיפקו את הסחורה, ואנשים ראו שאין באמת התאוששות כלכלית משמעותית. לכן המפלגות האלה נדחקות ומפלגות קיצוניות יותר עולות".
לקוחות צובאים על בנק באנגליה, בגל הראשון של המשבר. קינג מציע תוכנית שאפתנית לשינוי הבנקאות כך שתאפשר השקעות שיניעו את הכלכלה אבל גם תמנע ריצת אזרחים לבנק . צילום: בלומברג
אחת ההמלצות הדרמטיות של קינג נוגעת למערכת הפיננסית, שהיא לדעתו "עקב אכילס של הכלכלה". התוכנית שלו בנושא מורכבת וכבר מכה גלים; הסופר מייקל לואיס (תלמיד לשעבר של קינג), למשל, טען שבאמצעותה קינג "עשוי להציל את הבנקים מעצמם". כשקרא לספר "קץ האלכימיה" התייחס קינג לתהליך שבו הבנקים הופכים נכסים מסוכנים ולא נזילים לפיקדונות בטוחים. בצד אחד של המאזן שלהם הם מחזיקים השקעות מסוכנות לטווח ארוך (למשל איגרות חוב מבוססות משכנתאות או הלוואות לתאגידי ענק ממונפים), ובצד האחר הם מחזיקים התחייבויות שאמורות להיות בטוחות וזמינות בטווח קצר (למשל פיקדונות שאותם אפשר למשוך בהתרעה של רגע). לטענת קינג, ההנחה שצד אחד מאזן את האחר היא לא יותר מאשליה. ברגעי משבר, כשהציבור רץ למשוך פיקדונות, מתברר שאין לבנקים מאיפה לשלם אם הבנק המרכזי לא מזרים להם כסף. זה מה שקינג ראה מקרוב ב־2008.
"לכן לקראת עזיבתי את הבנק עלה בראשי הרעיון, שפיתחתי אחרי שעזבתי: בעולם המודרני הבנק המרכזי צריך להיות משכונאי שמלווה כנגד נכסים מסוכנים". כך, ההלוואות מהבנק המרכזי לבנקים לא יוסדרו בעיצומו של משבר, כמוצא אחרון, אלא מראש: הבנק המרכזי יודיע לבנקים כמה כסף הוא מוכן להלוות תמורת כל אחד מהנכסים המסוכנים שלהם, והבנקים יחויבו להחזיק מספיק נכסים שיכסו את כל הפיקדונות שלהם. ככה המפקידים יהיו בטוחים שלבנק יהיה תמיד כסף להחזיר להם. במונחים מקצועיים, כך אפשר להשיג את הביטחון של רזרבה מלאה (כשבנקים מחזיקים רק נכסים בטוחים בצורת פיקדונות בבנק המרכזי) במצב של רזרבה חלקית (כשהם מחזיקים בידיהם גם השקעות בנכסים מסוכנים). "זו יכולה להיות פריצת דרך כבירה", הוא מאמין. "פתרון כזה מאפשר לבנקים להמשיך לספק מימון לכלכלה הריאלית, אבל ימנע ריצה של הציבור אל הבנק מתוך חשש לכסף שלו. אני חושב שזה בונוס גדול".
יהיה רע, אבל אחר כך יהיה הרבה יותר טוב
כן, קינג בסופו של דבר אופטימי. הוא מאמין שעלייה על מסלול כלכלי נכון, של איזון כלכלת העולם, וגם תיקון המערכת הפיננסית הם מהלכים אפשריים. אבל הדרך תהיה קשה, בעיקר משום שייקח עוד זמן עד שתקום רוח "ההעזה שבפסימיות" ותביא את מקבלי ההחלטות להתעמת עם המציאות.
"הסיכון של משבר נוסף הוא ממשי", מדגיש קינג. "אני מעריך שהוא לא יבוא מארצות הברית והמערכת הפיננסית שלה, אלא עקב סדרה לא מתואמת של מקרי חדלות פירעון של מדינות וחברות ברחבי העולם — כבר ראינו מקרי חדלות פירעון בסין, ראינו את יוון, שמעשית היתה בה מחיקת חובות. אבל מה שלא ראינו זה הרבה נושים שמוכנים להודות שהנכסים במאזנים שלהם לא שווים את המספרים שנכתבו בהם בשנה שעברה או בזו שלפניה. זו הנקודה שבה העניינים יסתבכו — כאשר במקום להעמיד פנים שלא היתה חדלות פירעון הנושים (למשל הבנקים שהלוו את הכסף) יצטרכו להכיר בה במאזנים שלהם, ואז גם החובות שלהם עצמם ייהפכו לסוגיה שצריך להכיר בה. אלה הנסיבות שבהן אנחנו עלולים להיקלע למשבר נוסף".
דונלד טראמפ. בכל העולם, אומר קינג, "מפלגות המרכז לא ניהלו דיון רציני בשאלה מה השתבש לפני המשבר ומה לעשות, ולכן עולות מפלגות קיצוניות" . צילום: Eric Cheng_vimeo אבל בטווח הארוך דווקא יש לקינג בשורות טובות. "לאחרונה נהיה אופנתי, בעיקר בארצות הברית, להיות פסימי לגבי הפריון והצמיחה הכלכלית בטווח הארוך. אני חושב שזו טעות משתי סיבות. ראשית, הכלכלות התעשייתיות העיקריות עדיין פועלות ב־10%-15% מרמת התוצר שאליה היו אמורות להגיע ללא המשבר, ואני לא רואה סיבה שב־20-15 השנה הבאות לא נמצא דרך להשלים את החסר הזה. שנית, כל החברים שלי בעולם המדע והטכנולוגיה מאמינים שאנחנו נמצאים בעידן הזהב של התגליות המדעיות. ותגליות, רעיונות, יצירה הם מה שדוחף את הפריון, אז אין שום סיבה להניח שהפריון לא ימשיך לצמוח בעתיד לפחות כפי שצמח במאה השנים האחרונות. אנחנו יכולים להיות אופטימיים מאוד לגבי רמת החיים הפוטנציאלית שלנו בעתיד, אם רק נשנה את הרעיונות הכלכליים שלנו".