"ישראל כל כך לא יעילה, שיש לה הרבה פירות שאפשר לקטוף בקלות"

המציאות הכלכלית השתנתה, ולא תשוב בקרוב להיות כפי שהיתה. היצוא הישראלי לא צפוי להשתקם במהרה, וגם הריביות לא צפויות לזנק. ואם זה המצב, מקבלי ההחלטות צריכים לפעול בהתאם ולשקול צעדים כמו הגדלת הגירעון. זה בתמצית המסר של פרופ' מרטין אייכנבאום, מבכירי כלכלני המאקרו בארצות הברית, למקבלי ההחלטות בירושלים.
"ישראל צריכה להמשיך לצמוח", הוא אומר בראיון בלעדי ל"כלכליסט", "זה נס שהיא עשירה כפי שהיא, אך היא ניצבת בפני אתגר של שימור הצמיחה, שהוא חיוני כדי שתוכל לשמור על האנשים הטובים ביותר. לא הייתם רוצים להיות שבויים של המדיניות שהיתה נכונה לפני עשר שנים. אם אתם ניצבים בפני רוחות נגדיות, של האטה בצמיחה, אתם צריכים לחשוב אחרת".
איינכנבאום, פרופסור לכלכלה באוניברסיטת נורת'ווסטרן בשיקגו, הוא אחד הכלכלנים המוניטריים הבולטים בארצות הברית ומייעץ לפדרל ריזרב ולקרן המטבע הבינלאומית. הוא מכיר היטב את בנק ישראל, והיה בעבר חבר בצוות מומחים בינלאומי שהקים הבנק להערכת חטיבת המחקר בו. הוא אף הוזכר כאחד המועמדים האפשריים להחלפת סטנלי פישר כנגיד בנק ישראל. את ההמלצות העדכניות שלו הוא עתיד להציג בכנס שיערוך ביום שני הבא מכון אהרן למדיניות כלכלית, שמתקיים השנה בסימן מדיניות תומכת צמיחה וצמצום העוני. בראש המכון, שבמרכז הבינתחומי בהרצליה, עומד פרופ' צבי אקשטיין, לשעבר המשנה לנגיד בנק ישראל ומי שהיה שותפו של אייכנבאום למשרד בתקופת לימודיהם באוניברסיטת מינסוטה.
מרטין אייכנבאום . "הצמיחה העולמית מאטה וזה אומר שני דברים", אומר אייכנבאום. "ראשית, היצוא של ישראל ייפגע. יהיה הרבה יותר קשה לשמור על אותו שיעור צמיחה מוטה יצוא. שנית, צמיחה נמוכה מביאה לשערי ריבית נמוכים להדהים, בישראל ובחו"ל. המשמעות היא שלבנק ישראל אין הרבה כדורים בקנה, כלומר במבט קדימה המדיניות המוניטרית תהיה מאוד לא אפקטיבית. עם זאת, במצב כזה יש הזדמנויות יוצאות דופן להשקעה חברתית". שערי הריבית הנמוכים, מסביר אייכנבאום, מאפשרים לישראל להשיג מימון זול להשקעות מתקציב המדינה להגדלת פריון המשק. מכאן השורה התחתונה שלו: "זה הזמן להשתמש במדיניות תקציבית".
שותפות הסחר מאטות האטת הצמיחה בעולם כבר מורגשת בישראל, ובחודשים האחרונים התפרסמו נתונים המצביעים על האטה מדאיגה ביצוא. "היצוא הישראלי", אומר אייכנבאום, "תלוי מאוד בצמיחה של שותפות הסחר של ישראל. כיום הן מאטות, אז טבעי לחלוטין שגם היצוא ייחלש". לפי הנתונים שהוא מציג, המגמה הזאת צפויה להימשך בחמש השנים הקרובות, ובהן תרשום כלכלת ישראל צמיחה שנתית ממוצעת של 2.9% בלבד. לשם השוואה, ב־2008–2015 רשם המשק צמיחה של 3.3% בשנה (גם היא היתה נמוכה יותר מהצמיחה בעשור שקדם למשבר הסאב־פריים). המספרים אינם מעודדים ומטרידים עוד יותר משום שהם נסמכים על תחזיות קרן המטבע, שהתבררו בשנים האחרונות כאופטימיות מדי.
לצמיחה הנמוכה יש גם השפעה על הריבית בעולם, שמצויה בשפל היסטורי. לא זו בלבד, אלא שהעסקאות הנוכחיות בשווקים הפיננסיים מלמדות שההערכה היא ששיעורי הריבית של הפד יטפסו ל־2% רק בעוד עשור. "זה נתון מדהים, ויש לו הרבה השלכות", אומר אייכנבאום. "זה אומר שהריבית תהיה נמוכה, וכך גם הריבית של בנק ישראל. כלומר הוא יהיה מחוץ למשחק זמן ממושך".
פריון מהנמוכים בעולם . בתרחיש שמשרטט אייכנבאום — צמיחה נמוכה בשילוב ריבית נמוכה — לבנק ישראל לא נותרים יותר מדי כלים לסייע לצמיחה במשק או להגיב למשבר. אבל כאמור יש כאן גם הזדמנות. "הנה החדשות הטובות", אומר אייכנבאום. "ישראל כל כך לא יעילה שיש לה הרבה פירות שתלויים נמוך ואפשר לקטוף בקלות". כמו כלכלנים אחרים, גם הוא מסביר שפריון העבודה בישראל נמוך יחסית לעולם, אבל מוסיף שניתן להגדילו באמצעות השקעה ממשלתית.
רק להבהיר: כשמדברים על פריון נמוך זה נשמע לפעמים כאילו טוענים שהעובדים לא פרודוקטיביים מספיק. זו לא הכוונה שלך.
"אין כאן שום היבט מוסרי. אם אין לך מספיק ציוד והתשתיות לא מספיק טובות, אנשים יכולים לעבוד כמו חמורים, והם לא ייצרו את התפוקה שהיו יכולים לייצר. צריך לתת לאנשים את ההון האנושי, התשתית, המדע, מבני המוצרים והשוק הנכונים, כדי למצות את הפוטנציאל של העבודה שלהם. אף אחד כאן לא מאשים מישהו אחר שהוא לא עובד".
אתה מציע לנקוט מדיניות תקציבית. למה הכוונה?
"אני מציע הוא לפעול בדומה לקנדה ואוסטרליה: השקעות בתשתית, בהכשרה, בהון אנושי; שהממשלה תקנה שירותים ומוצרים כהשקעה באוכלוסייה. זו מדיניות תקציבית, וכדי לבצע אותה צריך ללוות. השאלה היא אם ישראל יכולה לעשות את זה באופן שישיג את התשואה הכי טובה".
אתה טוען שהיא יכולה.
"מדינות אחרות יכולות. צריך לעשות את זה בפחות פוליטיקה ויותר מקצועיות. באוסטרליה יש ועדה רשמית שמדרגת השקעות שהממשלה יכולה לעשות על פי שיעור התשואה הפנימית שלהן. יש להם רשימה של פרויקטים מוכנים לביצוע שנבחנים".
יש לך דוגמאות לפרויקטים אפשריים כאלה בישראל?
"למשל הכבישים. יש לי משפחה בחיפה, ויצא לי לבלות הרבה זמן בצפון. הדיור בחיפה זול יחסית, אבל אף אחד לא חולם לנסוע באופן יומיומי מחיפה לתל אביב, כי מאוד קשה להגיע ממקום למקום. למה? זו הרי מדינה קטנה, ואין סיבה שלא תהיה בה תשתית שמאפשרת את זה. השקעה בהון האנושי של החרדים היא גם סוג של מדיניות תקציבית, ואפשר להניח שהתשואה עליה תהיה מאוד מאוד גבוהה. לצורך העניין, גם התשואה על השקעה בהון האנושי במגזר הערבי תהיה מאוד גדולה. צריך כמובן לבחון הכל בקפדנות — מה בדיוק ההשקעה, איך ניתן לבצע אותה — אבל אלה דוגמאות מתבקשות".
לא לשמור במגירה בחזון של אייכנבאום תגובש רשימת פרויקטים עם תשואה חברתית גבוהה שיכולים לסייע למשק הישראלי. רשימה כזאת, הוא מסביר, יכולה לסייע במיוחד במיתון. אבל הוא מציע לא לשמור את התוכניות במגירה עד המשבר, אלא להתחיל עכשיו. "בעולם מושלם היינו מגבשים 12 השקעות נהדרות לישראל, מתחילים בארבע, וכשהמיתון הבא יכה מממשים על הארבע הבאות. אני חושב שהתשואות יהיו מאוד גדולות".
למעשה, וזה הטיעון הפחות שגרתי בנוף המקומי, התשואות על ההשקעות האלה עשויות להיות מספיק גבוהות שלישראל יהיה משתלם ללוות כסף, כלומר להגדיל את הגירעון ואת החוב הלאומי, כדי לממן אותן. הרעיון הוא שמאחר שההשקעות האלה יסייעו לצמיחה, הן למעשה ישלמו על עצמן.
זו נקודה מאוד שנויה במחלוקת.
"אני מסכים. בקנדה לדוגמה יש ראש ממשלה צעיר, ג'סטין טרודו, שרץ על פלטפורמה של הגדלת הגירעון ויחס החוב־תוצר, אבל למטרה ספציפית: ביצוע השקעות שדרושות במדינה. למה קנדה היתה מסוגלת לעשות את זה? כי יש לה רקורד מצוין של אחריות תקציבית. גם לישראל".
בבנק ישראל נוהגים לומר שישראל בסביבה מסוכנת במיוחד, ולכן צריכה לנקוט משנה זהירות.
"ישראל אכן בשכונה מסוכנת והיו לה בעבר בעיות של רמת חוב גבוהה. אבל יש הבדל בין השקעה לבין להגיד 'נעלה את הבטחת ההכנסה או תשלומי ביטוח לאומי בלי להעלות מסים'. הכל נשען על ההנחה שאפשר למצוא פרויקטים טובים להשקעה. ההימור שלי הוא שהנגידה קרנית פלוג תתמוך במהלכים כאלה. לדעתי, הכלכלנים או האקדמאים יכולים לומר 'יש כאן הזדמנויות אובייקטיביות לישראל'. ואם נהפוך אותן לקונקרטיות מספיק, הפוליטיקאים והציבור ישימו לב".
המסר הקבוע מכיוון הכלכלנים הוא דווקא שאי אפשר ללוות ולהעלות את החוב הלאומי.
"במובן מסוים המסר שלי מסוכן. אני מאמין שחייבים לשלם חשבונות. ישראל שילמה מחיר נורא על הזמן שבו היא לא שילמה את החשבונות שלה. יכול להיות שהכלכלנים נסחפו, אבל צריך לראות מאיפה הם באים. בישראל היתה היפר־אינפלציה, ההוצאות יצאו משליטה, ולקח זמן רב מאוד להסדיר את העניינים. השקעות נבונות אינן תירוץ להוצאת הגירעון משליטה, אבל בהינתן הריבית הנמוכה והפריון הנמוך, יש טיעון בזכות השקעות נבונות".