"הנזק העצמי שגורם הברקזיט הוא כוח המשיכה שלו"

הברקזיט לא הונע על ידי תקווה לעתיד שונה. להפך. הרבה מהמצביעים בעד עזיבה לא באמת האמינו שבכך שהם יוצאים מהאיחוד האירופי הם ישנו דברים לכאן או לכאן - ועדיין הם רצו לעשות את זה. אני סבור כבר הרבה זמן שברמה לא מודעת, הדברים עשויים להיות אפילו משונים יותר: הנזק העצמי שנגרם על ידי הברקזיט עשוי להיות חלק מהמשיכה שלו".
הציטוט הזה לקוח מתוך ניתוח מבריק שפרסם ד"ר וויל דיוויס בעקבות החלטת אזרחי בריטניה לעזוב את האיחוד האירופי, ושזכה לתפוצה ויראלית בימים שבעקבות משאל העם. דיוויס, כלכלן פוליטי המשמש מרצה בכיר במחלקה לסוציולוגיה בקולג' גולדסמיתס באוניברסיטת לונדון, מספר בראיון ל"מוסף כלכליסט" שמדובר בטקסט הנקרא ביותר שכתב אי פעם. הניתוח הזה, שבו הוא מנסה להבין את המציאות החברתית שממנה נולדה הצבעת העזיבה תוך תיאור קווי דמיון בינה לבין הצלחתו של דונלד טראמפ, אפילו הופץ על ידי חברי פרלמנט בריטים - ודווקא כאלה שתמכו בעזיבה.
תומכי הפרישה בסנדרלנד, בריטניה. "אנשים מרגישים שלא מקשיבים להם, שצוחקים עליהם, על האופן שבו הם נראים, על הערכים שלהם" . צילום: בלומברג אתה מתאר באופן מאוד חד את המניעים של המצביעים בעד עזיבה. במקביל, אתה חלק מהאליטה שהם יוצאים נגדה. "מה שהסוציולוגיה מנסה לעשות הוא לנסות להבין, ובין היתר זה כרוך באמפתיה. אני לחלוטין מהאליטה: היה לי חינוך אליטיסטי, אני מ'האליטה הליברלית', ואני בדיוק מה שהמצביעים האלה נוטרים לו טינה. אבל זה לא בלתי אפשרי לדמיין את עצמך בנעליו של מישהו שמרוויח 12 אלף פאונד בשנה, שחי באזור שאין בו משרות ייצור יותר, שבו אתה מדליק את הטלוויזיה ורואה עולם אחר, עם אנשים שנראים טוב יותר ממך. לא קשה לדמיין איך זה מרגיש להיות מנוכר לחלוטין מחברה שאומרת לך שאתה חלש ומיותר".
בשבוע האחרון דובר הרבה על חוסר ההיגיון לכאורה בכך שדווקא באזורים בבריטניה שמקבלים הכי הרבה סובסידיות מהאיחוד נרשמה התמיכה הגדולה ביותר בעזיבה.
"ההיגיון שעומד מאחורי ההצבעה הזאת הוא לא היגיון כלכלי. זה לא היגיון שאומר 'אני הולך להצביע ככה כדי להפוך את עצמי לעשיר יותר'. ההיגיון הוא יותר רגשי ואפילו פסיכולוגי. אנשים מרגישים שלא מקשיבים להם, שלא לוקחים אותם ברצינות, שצוחקים עליהם, על האופן שבו הם נראים, על הערכים שלהם. ואחרי כמה זמן מתעורר רצון לנקוט אלימות. לפני המשאל היתה הרי התנקשות פוליטית. אני לא אומר שמי שירה בחברת הפרלמנט ג'ו קוקס ייצג את קמפיין leave (לעזוב), אבל צריך להבין את הדברים במובנים של הרצון לפגוע. זה לא קמפיין של אופטימיות. וגם בקמפיין של דונלד טראמפ, אגב, יש מקרי אלימות בחלק מהעצרות".
יש דמיון בין ההבטחה "להחזיר את אמריקה לגדולה" של טראמפ ל"להחזיר לעצמנו שליטה" של קמפיין העזיבה. שתיהן סיסמאות מאוד מעורפלות. "גם במקרה של טראמפ וגם בקמפיין 'לעזוב' הרבה מהטענות לא הגיוניות ולא אמינות. טראמפ לא יכול לבנות חומה לאורך המדבר במקסיקו, וגם אם כן, הוא לא יוכל לגרום למקסיקו לממן את זה. באופן דומה, התברר שמנהיגי קמפיין 'לעזוב' בכלל לא חשבו איך זה יתבצע, או מה יהיו ההשלכות. זה די מזעזע. חלק מהם לא ציפו לנצח, וגם הרבה מהמצביעים לא ציפו שהם ינצחו, וזה חלק מהעניין. אבל יש כאן גם משהו נוסף: תחושה שדמוקרטיה יכולה להיות דרך להביע דחף לאלימות".
בלי יותר מדי מחשבה על העתיד.
דיוויס. "הצבעה רגשית, לא כלכלית" . צילום: בלומברג "היום בבוקר שמעתי ברדיו אשה שהצביעה לעזוב. היא אמרה שהיא מתחרטת, והיתה רוצה לחזור בזמן ולשנות את ההצבעה שלה. זה רגש שהרבה אנשים מביעים. אבל המרואיינת הבאה רק חזרה על הסיסמאות של הקמפיין: 'אני רוצה להחזיר לנו את השליטה', ו'להחזיר את הדמוקרטיה בחזרה לבריטניה'. אלה מילים שאין להן שום משמעות, אבל זה כל מה שאנשים היו מסוגלים לומר.
"נכון", דיוויס מבקש לסייג, "צריך לזכור שהגירה היא גורם ששיחק תפקיד משמעותי בקמפיין. יש בבריטניה ערים קטנות שגרים בהן כמה אלפי אנשים, שהאופי שלהן השתנה דרמטית בעקבות ההגירה מתוך האיחוד. קמפיין 'לעזוב' מאוד שיחק על זה. אבל נוסף על כך, הרבה מהטענות של מובילי הקמפיין היו שקרים מוחלטים, דברים שאינם אפשריים בשום מובן, ולא היה נראה שאכפת להם.
תומכים בהישארות באיחוד מול מעון ראש ממשלת בריטניה בלונדון, למחרת המשאל. "מעולם לא הרגשתי כזאת אי־ודאות לגבי עתיד החברה שלי" . צילום: גטי אימג'ס "הקמפיין הזה סימן את הגעתו לבריטניה של סגנון פוליטיקה שלא ממש ראינו קודם, אם כי הוא מוכר בארצות הברית. המפלגה הרפובליקנית, למשל, התמחתה בלהגיד לבוחרים לבנים מהמעמד העובד דברים שהם רוצים לשמוע, שלעתים תכופות הם מסרים גזעניים מוסווים, כדי לזכות בקולות שלהם, ואז לעשות דברים אחרים לגמרי שמי שמרוויח מהם הם המיליארדרים. זה סגנון פוליטיקה אחרת שבו אתה משחק ברמה רגשית כדי לתפוס את השלטון, ומסיח את דעתם של אנשים מלחשוב על ההיבטים המעשיים".
אגב, הקמפיין יצא נגד האליטות, אבל מי שעמד בראשו היו אנשים כמו ראש עיריית לונדון לשעבר בוריס ג'ונסון, שהוא בוגר מוסדות יוקרתיים כמו איטון ואוקספורד. "גם זה דומה למה שקרה בארצות הברית, שבה אנשים הצביעו לג'ורג' וו. בוש כי הם חשבו שהוא בחור רגיל שכיף לשתות איתו בירה, בעוד בפועל הוא בנו של הנשיא לשעבר והלך לאוניברסיטת ייל. זה פרדוקס נפוץ. אבל מעבר לזה, לעתים אנשים מצביעים למישהו שלא בהכרח ממש מוצא חן בעיניהם, אבל נראה להם מחוץ למיינסטרים, שונה. וזה המקרה של בוריס ג'ונסון. הנכס הגדול שלו הוא שהוא קצת מטורף, והוא מצחיק. כמו דונלד טראמפ. כאשר לאנשים נמאס מהסטטוס־קוו, מישהו מצחיק ומטורף יכול להצליח לא רע.
פראג', ממנהיגי עזיבת האיחוד. "מייצג סכנה אמיתית בעולם כרגע" . צילום: רויטרס "כדאי להכיר בכך שיש מגמה די מדאיגה בפוליטיקה האירופאית והאמריקאית, והיא שאנשים שהם פוטנציאלית פשיסטים עשויים לזכות ליחס של מצחיקים במשך לא מעט זמן. אני לא חושב שג'ונסון פשיסט, אבל אני כן חושב שלפוליטיקה של נייג'ל פראג' (מנהיג מפלגת UKIP הלאומנית, ששיחק תפקיד מרכזי בקמפיין העזיבה) יש היבטים גזעניים מסוכנים פוטנציאלית. זה נכון גם לגבי טראמפ, וזה משהו שקרה גם בהולנד ובמקומות אחרים באירופה שבהם איזשהו סוג של פשיזם חוזר. הוא לא חוזר בלבוש של נאצי, אלא בתחפושת של ליצן, עליז ומצחיק. זו סכנה אמיתית בעולם המערבי כרגע".
מה לגבי היחס למומחים? שורת כלכלנים זוכי נובל וגופים בינלאומיים הזהירו מתוצאות העזיבה, וחלק מהטענות שלהם כבר התבררו כנכונות. ובתגובה בקמפיין "לעזוב" הצהירו ש"לציבור הבריטי נמאס ממומחים".
"כאמור, הרבה אנשים הצביעו לעזוב בלי לצפות שהם ינצחו, כי זה גרם להם להרגיש טוב יותר - וקרוב לוודאי שהם די מבועתים ממה שהם רואים בימים האחרונים. עם זאת, המומחים לא הצליחו יותר מדי בשנים האחרונות. אנשים במקומות כמו דרום ווילס או הארטלפול, שבהם נרשמה תמיכה חזקה בעזיבה, חוו מבחינתם אינסוף דיבורים על תוכניות שונות במשך השנים, ולא נראה ששום דבר במצבם הכלכלי השתנה. היה אובדן אמינות מוחלט של מומחים וכלכלנים".
ג'ונסון וטראמפ. "הנכס הגדול שלהם הוא שהם קצת מטורפים" . צילום: איי פי, איי אף פי אולי סימני החרטה שדיברת עליהם הם סימן להתפכחות ושינוי כיוון? או שההצבעה היא רק תחילתו של גל? "אני מאוד חושש ממה שיקרה בשנתיים הקרובות. יש סיכוי זעיר שבריטניה עשויה להימנע מעזיבת האיחוד. אבל אם זה יקרה והיא תישאר, זה יעורר אפילו יותר כעס בקרב 18 מיליון האנשים שהצביעו לעזוב. ולאן זה יוביל? האם זה הולך להיהפך לסוג של מהפכה? לאלימות גלויה נגד מהגרים? אפילו אם האופציה להישאר איכשהו בכל זאת באיחוד תשמח את העסקים ואת הסיטי של לונדון, זה לא מודל שיפתור באמת שום דבר מהגורמים לבעיה. במובנים מסוימים, זה ייצור בעיה אפילו גדולה יותר.
"שינוי כיוון שישפר את מצב העניינים יהיה חייב לכלול בחינה רצינית של המחויבויות שיש לתאגידים ולסקטור הפיננסי כלפי החברה. שינוי כיוון יהיה חייב לכלול מחשבה רצינית מאוד על ההזדמנויות הכלכליות שיש לאנשים חסרי כוח, ועל יכולתם להשפיע בקולם על חייהם ועל הקהילה שלהם. אני לא חושב שאנחנו קרובים במשהו לשינוי כיוון כזה.
"אנשים בבריטניה, באמריקה, ובמקומות אחרים מסתכלים על עידן הזהב שהחל אחרי מלחמת העולם השנייה ונמשך עד אמצע שנות השבעים. זה היה עידן של שוויון גבוה יחסית, שגשוג, של עובדים שלדבריהם היה משקל בזכות האיגודים המקצועיים. אבל בוא לא נשכח מה נדרש כדי ליצור את המודל הזה. זה לא צירוף מקרים שהוא הגיע אחרי מלחמת עולם. ואני לא יכול לראות כרגע מישהו שמוכן לחשוב במושגים האלה. מעבר לזה, בבריטניה אין כרגע מנהיגות פוליטית כלשהי. זו מדינה שב־500 השנים האחרונות התגאתה ביציבות שלה, ועכשיו היא לחלוטין אובדת עצות".
אני מניח שהצבעת בעד הישארות באיחוד. "נכון".
איך אתה מרגיש ברמה האישית? "עצוב, כועס ומדוכא. מעולם לא הרגשתי כזאת אי־ודאות לגבי עתיד החברה שלי. אשתי מאירלנד, ואנחנו הולכים להוציא לשני הילדים שלנו דרכונים איריים כדי שתהיה להם אזרחות אירופית. אני תוהה אם אני צריך לחסוך יותר כסף תמורת הוצאות הבריאות שלהם בעתיד, כי אני לא יודע אם המודל הכלכלי של בריטניה עדיין יהיה בר־קיימא. זה סוג השאלות שאנחנו חושבים עליהן כיום. אף אירוע פוליטי לא יצר כזו אי־ודאות בימי חיי. לאף אחד אין מושג מה קורה".