חוכמת השבט

"כשביקרתי בעמק קורנגל באפגניסטן, שהיתי במוצב של 20 אנשים. הוא היה קטן מאוד, מבודד, ותחת התקפות מתמשכות. לא היו שם מים זורמים, לא היתה דרך להתרחץ, לא היה אוכל מבושל, לא היה אינטרנט, ובאופן כללי לא היתה תקשורת עם העולם החיצוני. היו שם תחמושת, שקי חול, מים ממכלים, מנות קרב וזהו. במשך שלושה חודשים אפילו לא היה להם גנרטור לחשמל".
במוצב הזה, שאליו הגיע לראשונה באמצע 2007 כדי לתעד את המלחמה של הכוחות האמריקאיים בטליבאן, סבסטיאן יונגר שם לב לתופעה שמעסיקה אותו מאז. "במצב כזה בני אדם נעשים קרובים מאוד. הם נשענים זה על זה פסיכולוגית. הם ישנים כתף אל כתף, באופן מאוד מילולי. לא היו שם אפילו מבנים, בחורף בנו מחסות מדיקטים. אבל גם אז, במיטת השדה שאני ישנתי בה, אם הייתי מושיט את היד שלי יכולתי לגעת במישהו אחר".
שינה כזאת בקבוצת לוחמים צפופה, גילה יונגר, היא חוויה עוצמתית. "תמיד הרגשנו בטוחים — היינו בקבוצה. המוצב הותקף עשרות פעמים, אבל כשהייתי מוקף בגברים הרועשים והנוחרים האלה ישנתי הרבה יותר טוב מאשר בקמפינג לבדי ביערות ניו אינגלנד".
חיילים אמריקאים בעמק קורנגל באפגניסטן, שבו חי יונגר עם הכוחות. "הותקפנו עשרות פעמים, אבל כשהייתי מוקף בגברים הרועשים והנוחרים האלה הרגשתי בטוח. הייתי בקבוצה" . צילום: גטי אימג'ס במבט לאחור, יונגר (Junger) משוכנע שהימים בעמק קורנגל סיפקו לו צוהר לאופן שבו חיו בני האדם במשך רוב ההיסטוריה האנושית. כך, הוא אומר, חי שבט. "בני האדם נהגו לעשות הכל בקבוצות, כולל שינה, כי זה יותר בטוח", הוא מסביר בראיון ל"מוסף כלכליסט". "הצרכים הפסיכולוגיים שלנו התפתחו בנסיבות האלה. אנחנו מרגישים הכי טוב בקבוצות, אפילו כאשר נוצרים מתחים כתוצאה מהשהות עם אחרים".
השפעות החוויה הזאת, הוא מוסיף, ניכרו גם אצל הלוחמים שפגש. "האנשים שהייתי איתם באפגניסטן, ואני חושב שזה נכון להרבה חיילים, התרגלו לחיים עם אחרים, ואני חושב שהם גם אהבו את זה. אולי הם חוו משהו דומה כילדים במחנה קיץ של שלושה שבועות, אבל הפעם הראשונה שהם חוו את זה באמת היתה במלחמה. ייתכן שזו הסיבה לכך שהרבה חיילים מתגעגעים למלחמה. הם אומרים: 'אני לא בן אדם רע, אני לא מתגעגע לאלימות, אבל אני כן מתגעגע לזה'. אני חושב שהם אפילו לא מבינים למה הם מתגעגעים".
התובנה הזו עומדת במרכז "שבט" ("Tribe"), רב־המכר המדובר שפרסם יונגר לפני כשלושה חודשים ושזכה לשבחים נלהבים (ב"גרדיאן" הגדירו אותו "מחשמל", ב"ניו יורק טיימס" קבעו שמדובר ב"אחד הספרים המסקרנים ביותר של מערכת הבחירות הנוכחית"), לצד כמה תגובות חריפות. בספר יצא יונגר לחפש את מקורות הפרעת הדחק הפוסט־טראומטית, שהיתה לתופעה נרחבת בקרב חיילים אמריקאים משוחררים, וחזר עם מסמך שעוסק בדמותה של החברה המפולגת, המסוכסכת והמנוכרת שאליה שבים החיילים. "הם חוזרים הביתה ומגלים שאף שהם מוכנים למות למען המדינה שלהם", הוא כותב, "הם לא בטוחים איך לחיות למענה".
הביקורת של יונגר נוגעת בעצבים החשופים של החברה האמריקאית, שמצויה בעיצומה של מערכת בחירות רעילה מתמיד, שכמו חותרת תחת היסודות המשותפים של האומה האמריקאית. אבל יונגר עוסק גם בשאלות רחבות הרבה יותר. הוא מנסה להבין מה איבדו בני האדם כשעזבו את העולם השבטי, מה המחיר שכולנו משלמים על אורח החיים האינדיבידואליסטי שלנו, ועושה זאת באמצעות מחקרים פסיכולוגיים, רשמים אנתרופולוגיים, זיכרונות אישיים וביקורת חברתית נוקבת. "החברה המודרנית", הוא כותב, "שכללה עד שלמות את היכולת לתת לאנשים הרגשה שהם לא נחוצים".
יונגר. "צריך להבין איך הדינמיקה עובדת כדי לאבחן את המועקה שלנו" . צילום: איי פי "בחברה המודרנית, בפעם הראשונה בתולדות האנושות, האנשים שאתה יכול לראות מחלון חדר השינה שלך הם לא אנשים שאתה זקוק להם לאף צורך", יונגר מסביר עכשיו. "אולי אתה אפילו לא מכיר אותם, ואתה בהחלט לא תלוי בהם כדי לשים אוכל על השולחן או בשביל הביטחון שלך. אף אחד, למשל, לא מקים מיליציות שכונתיות כדי לדאוג לביטחון האישי: המשטרה דואגת לזה. בארצות הברית יש אמנם קהילות כמו בני האמיש, שמגדלים אוכל באופן קולקטיבי, ואכן בקרב הקהילות האלה יש שיעור נמוך מאוד של דיכאון והתאבדות. אבל ברוב החברה המודרנית אתה לא צריך את הסובבים אותך לשם קיומך. וזה דבר חדש. אנשים מעולם לא חיו ככה בעבר. במובן מסוים, זה לא נורמלי. נכון, במצב הזה אתה לא חייב לשכנים שלך הסברים: אתה יכול לשמוע מוזיקה בבית באיזה ווליום שאתה רוצה. אבל אתה מאבד את הקשר האנושי החזק שעמד בבסיס החברה האנושית במשך מאות אלפי שנים".
הלם הקרב של המתבונן מהצד יונגר (54), הוא עיתונאי, סופר ודוקומנטריסט שנמשך למצבי קיצון ולאנשים שחיים על הקצה, וגם אגר לא מעט חוויות כאלה בעצמו — מריצה בין השוורים הדוהרים ברחובות פמפלונה עד עבודה ככורת עצים בטיפוס לגובה, שממנה פרש אחרי שנפצע ממסור חשמלי. הוא כתב בין השאר על דייגים בסערה בלב האוקיינוס האטלנטי (בספרו "הסערה המושלמת", שעובד לסרט שובר קופות), על כבאים שמוצנחים לשריפות יער באיידהו ועל הסחר ביהלומי דמים בסיירה לאון. הדיווחים הספרותיים גדושי ההרפתקאות של יונגר, שרבים מהם התפרסמו ב"ואניטי פייר", אחד המגזינים הנודעים בעולם, כבר גררו יותר מהשוואה אחת לארנסט המינגווי. וכאילו כדי להשלים את דמות הכתב המאצ'ו, הוא גם אחד הבעלים של פאב בשכונת צ'לסי במנהטן.
במרוצת השנים סיקר יונגר מלחמות ברחבי העולם, כולל את מלחמת האזרחים ביוגוסלביה בתחילת שנות התשעים, את זו שהשתוללה בליבריה בתחילת העשור הקודם, וגם את פעולת הכוחות האמריקאיים באפגניסטן. בדרך הוא זכה בשלל פרסים, לרבות מועמדות לאוסקר על סרטו "רסטרפו" מ־2009, שמתעד שנה בחיי החיילים באותו מוצב בעמק קורנגל, שאותו יצר עם הצלם הבריטי הנודע טים התרינגטון. ב־2011 השניים היו אמורים לסקר את האביב הערבי בצפון אפריקה עבור "ואניטי פייר". יונגר נאלץ לבטל את נסיעתו ברגע האחרון מסיבות אישיות; התרינגטון נסע בכל זאת ונהרג בקרבות במיסרטה, לוב. בעקבות מותו החליט יונגר לפרוש מסיקור המלחמות, ובספר הנוכחי במקום לדווח מהשטח רווי האדרנלין הוא לוקח צעד אחורה, ומנסה להפיק תובנות גורפות יותר.
יונגר (מימין) עם שותפו הצלם טים התרינגטון. היו אמורים לנסוע יחד ללוב, יונגר לא נסע, התרינגטון נהרג, וחברו פרש מסיקור מלחמות . צילום: Tim Hetherington יונגר בכלל גדל בפרבר עשיר של בוסטון ולמד אנתרופולוגיה בקולג' ווסליאן היוקרתי, שבו למדה גם הילרי קלינטון (את התזה שלו כתב על ריצה למרחקים ארוכים בקרב בני שבט הנוואחו, שאיתם גם התאמן). דווקא הרקע המרופד שלו, הוא אומר, דחף אותו אל שדות הקרב. "סבא שלי היה יהודי. אבא שלי נולד בגרמניה וגדל בספרד, המשפחה שלו עברה לפריז בזמן מלחמת האזרחים, וכשהנאצים הגיעו עזבה את צרפת והיגרה לאמריקה. כך שהמלחמה השפיעה באופן ניכר על המשפחה שלי. ואילו אני גדלתי אחרי מלחמת וייטנאם, בפרבר עשיר, והרגשתי שמעולם לא נבחנתי באופן משמעותי. הרגשתי כאילו היה לי משהו להוכיח. לא לחברה אלא לעצמי, כאדם בוגר וכגבר".
ב־1993 קרא יונגר כתבה ב"רולינג סטון" מאת ג'ואל ברנד, שעזב את הקולג' כדי לסקר את המצור על סרייבו. "הבחור הזה אמר: 'אם תגיעו לשם, אתם תהפכו לכתבי מלחמה'. הכתבה הזאת שלחה הרבה אמריקאים צעירים לבוסניה, ואני הייתי אחד מהם. הגעתי מאוחר יחסית, ולא היה לי מושג מה אני עושה. אבל האינטנסיביות של הסביבה הזאת, המשמעות של הטרגדיה והתפקיד הקטנטן שמילאתי כעיתונאי מתחיל היו משכרים לחלוטין עבורי".
אחרי סרייבו, שבה שימש כתב רדיו פרילנס, המשיך יונגר לנדוד בין מלחמות, "ובינתיים עברתי טראומות ולא הייתי מודע לזה". למשל, כשכתב על לוחמי הברית הצפונית באפגניסטן ב־2000, לפני שרוב אזרחי המערב שמעו על הטליבאן. "התלוויתי לאחמד שאח מסעוד (מנהיג הברית, שנרצח ערב פיגועי 11 בספטמבר). זה היה די קשה, בייחוד בשתי חוויות. הראשונה היתה כשהיינו לכודים על ראש גבעה תחת מטח רקטות שנמשך שעתיים. לכוחות של מסעוד לא היתה ארטילריה, ופשוט שכבנו על הקרקע בלי יכולת לעשות שום דבר. זה היה מפחיד מאוד, במיוחד חוסר האונים בלשמוע את הקטיושות מגיעות ולא לדעת איפה הן הולכות לפגוע.
"בהמשך, ראינו חיילים שביצעו הסתערות חזיתית דרך שדה מוקשים ונפגעו באופן קשה ביותר. אלה שנשארו בחיים פשוט הועמסו על משאית, ואנחנו היינו שם כאשר המשאית הגיעה למרפאה הקדמית, שהיתה למעשה אוהל. מה שהם פרקו מהמשאית… זו הפעם הראשונה שהרגשתי סחרחורת, כאילו אני עומד להתעלף. אחר כך גיליתי שהחוויה של חוסר אונים יוצרת טראומה עמוקה מאוד, וכך גם לחזות במראות זוועה ופירוק של הגוף האנושי, דבר שגורם לטראומה קיצונית".
טראמפ בעצרת בטקסס. "לא משתמש במילה שבט באופן רחב מספיק" . צילום: גטי אימג'ס כשחזר הביתה, לניו יורק, החמיר מצבו. "התחילו אצלי התקפי חרדה. לא היתה לי סיבה לקשר אותם לקרבות שחוויתי — הרי בתחנת סאבווי צפופה אין שום דבר שקשור לאפגניסטן. זה לא עבר בראשי. נעשיתי מדוכא מאוד, חשבתי שאני משתגע. אבל באופן טיפוסי, לא חיפשתי עזרה. הייתי נבוך מדי, ולא רציתי להתמודד עם זה. חשבתי שאחרים עוברים דברים קשים הרבה יותר. ובסופו של דבר זה עבר, כמו שקורה לרוב האנשים. רק אחרי כמה שנים, במפגש חברתי, תיארתי את מה שראיתי למכרה שהיא במקרה פסיכיאטרית. היא שאלה אותי אם כל הדברים האלה השפיעו עליי, ועניתי שלא, מה פתאום. ואז, לא יודע למה, אמרתי לה: 'את יודעת, לפני כמה שנים קיבלתי מין התקפי חרדה'. תיארתי לה אותם והיא אמרה: 'זה נקרא פוסט־טראומה, ואתה תשמע על המונח הזה הרבה, כי אנחנו במלחמה עכשיו'. והיא צדקה".
הדיכאון שאחרי הביחד הפרעת הדחק הפוסט־טראומטית (או PTSD) אכן נהפכה לאחד המונחים המוכרים באמריקה עם התמשכות המלחמות באפגניסטן ובעיראק. יונגר מדגיש שכמעט כולנו עוברים אירוע טראומתי כזה או אחר בחיינו, מתאונת דרכים עד שוד, מה שמוביל לעתים קרובות להפרעה חולפת שנמשכת כמה שבועות. "הייתי מעריך שלרוב בני האדם יש תגובה כזאת למשהו שהחיים מזמנים בדרכם בשלב כזה או אחר", הוא אומר. "אבל יש אנשים שאצלם הפרעת הדחק היא כרונית, שנתקעים בדפוס מעגלי שבו התגובה שלהם לא מתפוגגת. הם יכולים לבלות כך את כל החיים וממש להיות משותקים. כ־20% מהאנשים שעוברים טראומה נתקעים במצב הזה וצריכים עזרה כדי לצאת ממנו".
אלא שבקרב חיילים אמריקאים משוחררים, מפרט יונגר, השיעור גבוה בהרבה. בגדול, אם כחמישית ממי שחוו טראומה אמורים לסבול מההפרעה, ורק 10% מהחיילים חווים מצבי קרב, הרי שרק 2% מהמשוחררים אמורים לסבול ממנה. בפועל, מתברר שכ־20% מכל יוצאי הצבא האמריקאי מתמודדים עם PTSD, רבים מהם כלל לא היו בזירות קרב. כלומר שיעור הסובלים גבוה פי עשרה מהצפוי. יונגר מוסיף שמספר התביעות לפיצויים על PTSD כנראה גבוה עוד יותר — אבל המשרד לחיילים משוחררים אינו חושף את הנתונים המלאים. הסבר חלקי למספרים, הוא אומר, טמון באופן שבו הביורוקרטיה הממשלתית מספקת תמריצים ליוצאי צבא לדווח על פוסט־טראומה כדי לקבל פיצויים.
ובכל זאת, יונגר משוכנע שביסוד מבול מקרי ה־PTSD עומדת חוויה עמוקה ולא רק עניין ביורוקרטי או תגובה חברתית רגעית מידבקת. "כשהאנשים האלה — ואני מדבר כרגע על אלה שלא היו בקרב - חוזרים הביתה הם מרגישים לא שייכים, כאילו לא סופרים אותם. זו חוויה אמיתית. המונח היחידי שעומד לרשותם הוא PTSD, אבל ייתכן שמה שהם באמת חווים הוא דיכאון זמני עקב אובדן הקשרים הקהילתיים ההדוקים שהיו להם בעת השירות".
שחרור לבנים שהוחזקו בידי אינדיאנים ב־1764 . התופעה הזאת מוכרת לא רק אצל לוחמים משוחררים. יונגר מספר על מחקר שמצא שכרבע ממתנדבי חיל השלום האמריקאי (תוכנית לבוגרי קולג' המתנדבים לשנתיים בפרויקטים של סיוע במדינות מתפתחות) חווים דיכאון אחרי חזרתם לארצות הברית. "כאשר אנשים עוזבים את החיים הקהילתיים ונזרקים בחזרה לחברה מודרנית אינדיבידואליסטית הם שוקעים בדיכאון".
כלומר משהות בקרב קבוצה מלוכדת הם חוזרים להיות לבד?
"כן. ולבד יכול להיות גם בחיק המשפחה. זה אחד הדברים המשונים בחברה המודרנית. אתה יכול לגור עם אשתך ושני הילדים שלך, אבל היחידה המשפחתית הזאת עדיין גרה בנפרד מהיחידות המשפחתיות האחרות מסביב. זה עדיין לא קהילה או שבט. וזה יכול להוביל לתחושת בידוד רצינית.
"זה נכון במיוחד אם אתה מספיק אמיד כך שלכל אחד מהילדים שלך יהיה חדר משלו, כמו שאני גדלתי. ילדים אוהבים שיהיה להם חדר משלהם אבל אני לא חושב שזה טוב במיוחד. אולי זה רק אני, אבל הדבר המפחיד ביותר שזכור לי מילדותי המוקדמת הוא שהשכיבו אותי לישון בחדר, אמא שלי סגרה את הדלת ואני נותרתי לבד בחושך. בני אדם הם פרימטים. תינוקות פרימטים שנשארים לבד נטרפים, והם יודעים את זה — ולכן הם מקימים מהומה כשמשאירים אותם לבד. תנסה להשאיר גור שימפנזה לבד. הוא לא ייתן לך".
גם תינוק אנושי מתנהג ככה.
"בדיוק. כשאתה חי בחברה קהילתית פתוחה, הילדים אף פעם לא לבד. אשתי לשעבר נולדה בבולגריה תחת השלטון הקומוניסטי, והחומה נפלה כשהיא היתה בת 17. כולם היו עניים בבולגריה, אבל עם העוני הזה בא הרבה חיבור אנושי. אנשים היו דחוסים בדירות יחד. בדירה הקטנה שבה היא גדלה חיו היא ואמא שלה, הסבים שלה והדוד שלה, שישן במטבח. זה היה צפוף, אבל לדבריה היא מעולם לא היתה לבד. הרעיון של להיות מפוחדת לבד היה בלתי נתפס עבורה עד שהגיעה לארצות הברית, רק אז היא גילתה את התחושה הזאת.
"וזה לא עניין אמריקאי. אמריקה גרועה במיוחד בהקשר הזה, אבל אני חושב שמדובר בחברה המודרנית באופן כללי. אני לא רוצה לעשות רומנטיזציה לעוני כמובן, ועוני מגיע עם לחצים אחרים, אבל מה שכן יש בעוני, באופן בלתי נמנע, הוא קשרים חברתיים חזקים מאוד — כי אנשים לא עשירים מספיק כדי לספק את כל הצרכים שלהם בעצמם. ככל שיש יותר עוני בדרך כלל יש יותר פעילות קהילתית, שאיתה מגיע סוג של בריאות נפשית. ולדעתי זו הסיבה לכך שעם העלייה בשפע ובמודרניות ראינו עלייה גם בשיעור הדיכאון וגם בשיעור ההתאבדויות".
במרתף במצור על סרייבו ב־1992 . צילום: איי אף פי האם חייבים מצוקה כדי לקרב?
יונגר מספק בספרו מגוון דוגמאות בשבחי הקהילתיות והשבטיות, מתקופות וארצות שונות. הוא כותב, למשל, על מתיישבים לבנים בצפון אמריקה שנשבו בידי שבטי ילידים, וגם כשיכלו לחזור לחברת האדם הלבן – לא הסכימו לעשות זאת. אפילו בנג'מין פרנקלין, מאבות האומה האמריקאית, מזכיר את התופעה במכתביו. היתרונות החומריים של התרבות המערבית, טוען יונגר, לא תמיד הצליחו להתגבר על המשיכה של החיים הקהילתיים של השבטים האינדיאניים.
אבל את עיקר הדגש יונגר שם על תחושת הקהילתיות שנולדת ממלחמות ומאסונות. למשל ההתגייסות של תושבי לונדון בזמן הבליץ הגרמני במלחמת העולם השנייה, 57 ימים רצופים של הפצצות לא הצליחו לשבור את רוחם של תושבי הבירה הבריטית — להפך, הם הביאו להתלכדות. גם זו תופעה מתועדת היטב, שלא מעט מחקרים הוקדשו לה. הוא מזכיר גם מחקר רחב היקף שעשו חוקרים מאוניברסיטת שיקגו בשנות החמישים בקרב קהילות אמריקאיות שהתמודדו עם אסונות טבע; לפי ממצאי המחקר, האסונות מפיקים דווקא "תנאים מנטליים בריאים". לקינוח יונגר גם חוזר, 20 שנה אחרי, לסרייבו, לשיחה עם ידידתו העיתונאית הבוסנית נידזארה אחמטאסביץ', שבגיל 17 מצאה את עצמה מתחבאת במשך חודשים במרתף עם כמה משכניה. "היינו הכי מאושרים אז", היא אמרה לו. "צחקנו יותר".
אחת הביקורות על הספר היא שאתה מתרפק על אידאל גברי מאוד, של חברת לוחמים שבטית.
"הטענה שהחברות השבטיות היו רק גבריות היא אבסורדית. לא היו שם גברים ללא האמהות. זו קהילה. נכון, מחלקת לוחמים לרוב מורכבת מגברים, אבל רוב הספר שלי הוא לא על חיילים", יונגר אומר, ומסביר שבחר בקפידה את הדוגמאות בספר שלו מתוך מחשבה מראש על הביקורת הזאת. "זו אחת הסיבות לכך שראיינתי את החברה שלי מסרייבו, שהיתה חלק מהקהילה שהתקיימה במרתפי הבניינים במהלך המלחמה. לכן גם הקפדתי להזכיר שהיו גם מתיישבות שרצו להישאר עם האינדיאנים, ולא רק גברים".
אכן, מצבי מצוקה, זמניים או מתמשכים, מקרבים בין אנשים. אבל האם אנחנו צריכים מלחמה או אסון גדול כדי להתגבר על הפירוד שזרע האינדיבידואליזם? אין דרך אחרת לשמר את תחושת הביחד? זו תהייה מתבקשת לנוכח ההתרפקות של יונגר על תחושת השבטיות.
"מה שאתה שואל, באופן מובן, הוא איך אפשר גם וגם. הרי החברה המודרנית היא פלא: הלכנו על הירח, אנחנו עוד עשויים לרפא את הסרטן, ואת החברה שלנו לא מנהלים גברים גדולים ואלימים אלא שלטון החוק. השאלה היא איך אפשר לשמור על כל הדברים הנפלאים האלה אבל שתהיה לנו גם הסולידריות שמופקת על ידי קשיים, סכנה וסבל.
באנדרגראונד של לונדון בימי הבליץ ב־1940 . צילום: גטי אימג'ס "בני אדם תמיד מנסים שיהיה להם גם וגם: גם להיות נשוי לאשה אוהבת או לבעל אוהב, וגם לקיים עשרות פרשיות אהבים מהצד. תמיד רוצים גם וגם. אני פשוט לא בטוח שבמקרה הזה זה אפשרי. הסולידריות האנושית שמגיעה עם סבל היא מנגנון הסתגלות הישרדותי, ואני לא חושב שאנחנו יכולים לגרום לה להיווצר רק על פי רצוננו. אפשר לעשות דברים שיקדמו אותנו בכיוון, אבל בפרבר כמו זה שבו גדלתי, למשל, פשוט אי אפשר להשיג את הסולידריות, המחויבות והקרבה שנוצרות בין אנשים שמצטופפים יחד במרתף. זה פשוט לא הולך לקרות. ועדיין, יש ערך אמיתי בלהבין איך הדינמיקה הזאת עובדת, כדי שנוכל לאבחן כיאות את המועקה שלנו. ברגע שנבין מה הבעיה היסודית יכול להיות שנמצא דברים שאפשר לעשות, בשוליים, כדי להשיג מידה מסוימת של קשר חברתי גם בלי שהוא יהיה כרוך במלחמה או רעידת אדמה".
לא יורים בתוך הנגמ"ש מה הם אותם דברים שניתן לעשות בשוליים? יונגר מדבר, בין השאר, על שינוי שנדרש מכיוונם של פוליטיקאים, ומתאר אותו במונחים צבאיים. "לגדף אנשים שאתה חולק איתם מוצב קרב הוא דבר טיפשי להדהים", הוא כותב. "אנשי ציבור שמדמיינים שהאומה שלהם היא לא, באופן פוטנציאלי, עמדת קרב אחת ענקית — משלים את עצמם".
למה הכוונה בדיוק?
"החיילים שהייתי איתם לא לעגו זה לזה באופן אישי, אפילו אם הם לא אהבו זה את זה. הם לא הפגינו בוז לאנשים שחלקו איתם את העמדה. אני חושב שזו אסטרטגיית הישרדות: אתה לא רוצה להראות חוסר כבוד ובוז כלפי מישהו שעשוי להיות בסיטואציה שבה הוא יוכל להציל את חייך — ולהפך. מה שאני מצביע לגביו בפוליטיקה האמריקאית הוא שאם אתה מפגין בוז כלפי חברים בקהילה וכלפי פוליטיקאים אחרים, למשל הנשיא, מה שההתנהגות הזאת מסמלת הוא שלמעשה אתה לא חושב שיש לנו מטרות משותפות, דאגות משותפות, אויב משותף, שאנחנו חולקים יחד את ההגנה על מוצב. אתה משדר שלא כולם חלק מאותו הדבר, וזה מסוכן מאוד".
למה?
"בייעוץ זוגי, למשל, היועץ אומר 'תצעקו זה על זו, תתווכחו, תציפו דברים. אין בעיה. אבל אל תשתמשו במילה גירושים. כי ברגע שאתם משתמשים במילה הזאת אתם מעלים את האפשרות שאתם ישויות נפרדות'. וכאשר פוליטיקאים משתמשים בטון של בוז ולעג כלפי הנשיא, כלפי מהגרים או מה שלא יהיה, זה כמו להשתמש במילה גירושים בריב עם אשתך. אתה מעלה את האפשרות של פירוק האיחוד. ברגע שאתה מתחיל לחשוב ככה, קשה מאוד להפסיק".
ריבלין. "הנטייה האנושית להתארגן בשבטים לא הולכת להיעלם" . צילום: נמרוד גליקמן גם אומה היא שבט תחושת הקהילה, שיונגר מעלה על נס, היא עבורו אפשרות בת־קיימא לא רק במוצב המבודד אלא גם ברמה הלאומית. "האומה המודרנית היא ניסוי שערורייתי לגרום לשבטים שונים להיות חלק מאותו דבר. באמריקה יש הרבה מאוד קווי שבר ומתחים, יש בה שבטים גזעיים, כלכליים־מעמדיים, פוליטיים. יש אלפי שבטים שונים מזה שאני גדלתי בו. לכן מסוכן מאוד מצב שבו פוליטיקאי אומר: 'יש אמריקאים ויש אמריקאים — ואלה האמריקאים האמיתיים'. כשפוליטיקאי אומר דבר כזה הוא זורע את הזרעים להרס עצם הרעיון של אומה דמוקרטית". יונגר לא נוקב בשם המפורש, אבל משתמע היטב מדבריו שהוא מתייחס למועמד לנשיאות דונלד טראמפ ("לא צריך להפעיל את הדמיון יותר מדי כדי להשלים את החסר", הוא מאשר).
במקביל, יונגר עצמו לא חוסך מילים קשות מחלק מחבריו לאומה, למשל מ"הבנקאים שהימרו בטריליוני דולרים של כספי משלם המסים על משכנתאות כוזבות", וגם מכל אותם אנשים שמצליחים בכל שנה להוציא 100 מיליארד דולר מתוכניות הבריאות הממשלתיות בתביעות כוזבות ותואנות שווא. "אני רק מתאר איך בני אדם התנהגו במשך הדורות", הוא ממהר להדגיש. "בוז בדרך כלל שמור לאויב, והאויב מוגדר אנשים שפגעו בשבט, או רצו לפגוע בשבט או שלא אכפת להם מרווחת השבט. הנקודה שלי היא שכאשר אנשים שהם חלק מהקבוצה שלך פוגעים בחברה שלך, במרוצת רוב ההיסטוריה הם היו מנודים או אפילו נהרגים. ובאמריקה כיום האנשים החזקים האלה שפגעו בכולנו לא נודו או נהרגו, הם אפילו לא היו צריכים לענות על שאלות רציניות. זו לא התנהגות שבטית. כעיתונאי, אני לא הולך לעשות את הצעד הבא ולומר שאנחנו צריכים לשנות את זה, הקוראים הם שיחליטו מה לעשות. אני רק מצביע על כך שמדובר בצורת התנהגות חדשה. במשך ההיסטוריה בני אדם לא היו מוכנים לסבול את ההתנהגות האנוכית וההרסנית הזאת בתוך הקהילה בלי שיהיו לה תוצאות".
כי לוותר על כך זה לוותר על הרעיון של קהילה?
"בדיוק. זה משדר: 'כן, אתה יכול לקחת מאיתנו 14 טריליון דולר ואנחנו לא נניד עפעף'. זה אומר שאנחנו לא קבוצה עם מטרות ודאגות משותפות".
אתה לא משאיר כאן פתח לפרשנות גמישה מדי, שכל אחד יכול לקבוע כרצונו מי מסכן את הקהילה או המדינה?
"מי מסכן את המדינה זה אכן דבר שפתוח לפרשנות, ובגלל זה יריבים פוליטיים מתווכחים בנושא. אבל גרימת התמוטטות פיננסית היא לא דבר שפתוח לפרשנות: מדובר בנזק מוחשי ומדיד.
"אבל כן, ודאי שהכל פתוח לפרשנות באופן פוטנציאלי, ולכן יש בתי משפט וחברי מושבעים שמפרשים את העובדות ומחליטים אם אדם אשם או חף מפשע. אני משוכנע שגם אבותינו הקדומים היו צריכים לפרש דברים כדי להגיע לצדק. זה רק משונה שבחברה המודרנית נראה שככל שאתה גורם יותר נזק — יש לכך פחות השלכות עליך".
לסיום, אני מספר ליונגר על הנאום של הנשיא ראובן ריבלין שבו הסביר שישראל מורכבת משבטים שונים וצריך להכיר בזה.
"הנטייה האנושית להתארגן כשבטים לא הולכת להיעלם", הוא אומר. "אנחנו מחווטים ככה, ובלי זה לא היינו כאן. צריך פשוט לוודא שכאשר האומה מגדירה את השבטים השונים שלה, גם האומה בכללותה מוגדרת שבט אחד. מה שאתה לא יכול לעשות הוא לחלק את האומה ולומר 'זה השבט שלנו, והשבט האחר הוא לא חלק מהאומה'. אפשר להשתמש במושג של השבט כל עוד הוא כולל את כל האנשים שחיים בגבולותיך. אני חושב שלטראמפ יש אסטרטגיה חכמה כשהוא פונה לשבטיות של אנשים בקמפיין שלו. הביקורת שלי היא על כך שהוא לא מדבר על שבטים באופן רחב מספיק — כשאתה מדבר על שבטים אתה צריך לכלול את כל המדינה. כאן הטעות שלו. לא השימוש במילה שבט, אלא העובדה שהוא לא משתמש בה באופן רחב מספיק".