רשת יצורי הפרא: הימין האמריקאי מאתגר את גבולות חופש הביטוי

"תודה שנרשמת לגאב! (Gab) מספרך בתור לפתיחת החשבון הוא 115740. מטרתנו היא לקדם את חופש הדיבור והביטוי", בישרה הודעת האימייל שנחתה לפני שבועיים בתיבת המייל שלי מטעם שולח שהזדהה כ"אלינור מ־gab.ai", בצירוף התגית #SpeakFreely בשורת הנושא. שבועיים מאוחר יותר הגיע אישור הכניסה המיוחל לגאב, האתר שזכה לכינוי "הטוויטר של הימין הקיצוני האמריקאי".
גאב הוא המקום שבו מתקבצים עשרות אלפים מחברי הגרעין הקשה של תומכי המועמד הרפובליקני לנשיאות ארה"ב דונלד טראמפ לדון בסוגיות כמו סיבות לתעב את הילרי, מדוע הבחירות מכורות מראש וכן שנאת שחורים, נשים ויהודים. הדיונים האלה מתנהלים תחת רשימה קצרה להפליא של כללי התנהגות והרחק ממה שמשתתפיהם רואים כעינו הפקוחה של הממסד הליברלי, שמנסה להצר את חופש הביטוי שלהם בפלטפורמות מיינסטרים כמו טוויטר ופייסבוק.
טארמפ ותומכיו בעצרת בחירות. רואים בתרבות הפוליטיקלי קורקט את אחת הרעות החולות של אמריקה . צילום: אי פי איי האתר הוקם באוגוסט האחרון בידי אנדרו טורבה, יזם אינטרנט ותומך טראמפ שממעט לנדב מידע ביוגרפי ומרבה לצטט מהתנ"ך בראיונות. בניגוד למסמכי המדיניות המפורטים והארוכים של הרשתות החברתיות הגדולות, שאוסרים על פרסומים כמו עירום, תוכני שנאה וגזענות, כללי ההתנהגות של טורבה קצרים מאוד: עמוד בן 300 מילה שמצהיר כי הסוג המקובל היחיד של צנזורה היא צנזורה עצמית, כזו שבמסגרתה המשתמשים בוחרים לא להיחשף לתכנים שמרגיזים אותם. ההגבלה היחידה היא לתכנים בלתי חוקיים שעלולים לסכן את האתר או משתמשיו: קידום טרור ואלימות, פורנו בלתי חוקי ופרסום מידע פרטי של אנשים בלי הסכמתם. "נסו להיות נחמדים ואדיבים אלו לאלו, כולנו בני אדם", חותמת את המסמך בקשה קצרה.
החירות לפגוע האג'נדה המרכזית של גאב היא חופש ביטוי כמעט מוחלט, אלמנט מרכזי שאופייני לרבים מתומכי טראמפ שרואים בתרבות הפוליטקלי קורקט את אחת הרעות החולות של אמריקה. העלבונות המרובים שהמועמד הרפבוליקני הטיח בחודשים האחרונים כלפי מיעוטים ומתנגדים פוליטיים הלהיבו את תומכיו השרופים שראו בהם ביטוי לאותנטיות ולישירות. "מהו חופש הביטוי? ללא החירות לפגוע הוא חדל מלהתקיים", מצטטים מנהלי גאב את הסופר סלמן רושדי בדף הנחיתה שמקבל את פניהם של משתמשים חדשים באתר.
עיון ברשימת הפוסטים הפופולריים והתגיות המובילות בגאב לא מוביל מיד לתכנים שהוציאו לטראמפ ולמעריציו שם רע. ברשימות מככבים #VoteTrump ו־#CrookedHillary, שאפשר למצוא גם בטוויטר. אך חפירה מעט מעמיקה יותר מגלה את התכנים הקיצוניים יותר, כמו משתמש שמציג צלב קרס ליד שמו ושואל אם מותר לו להשתמש במילה "ניגר" או משתמשת שטוענת ש"הבנקאים היהודים הציונים צריכים ללכת לעזאזל, כסף הוא שורש כל רע". לצדם מככבים גם "מתן זכות הצבעה לנשים היתה טעות", מהפנינים של מילו יאנולופוס, עיתונאי ופעיל פוליטי שנחשב לאחד הפרובוקטורים המוכרים של הימין האמריקאי ברשתות החברתיות והפך לכוכב הבולט של האתר, עם יותר מ־17 אלף עוקבים.
חשבון ה־Gab של מילו יאנולופוס, מהפרובוקטורים המובהקים של הימין . הסיפור של יאנולופוס הוא דוגמה לסוג ההתרחשויות שעומדות ברקע הצמיחה של גאב ופלטפורמות דומות: בטוויטר נחסם חשבון הטוויטר הפופולרי שלו לצמיתות, לאחר שהואשם בהסתת העוקבים שלו לקחת חלק במתקפת טרולים מרושעת על לזלי ג'ונס, כוכבת "מכסחות השדים", שעזבה את הרשת החברתית אחרי שספגה מאות ציוצים מיזוגניים וגזעניים שלעגו למראה החיצוני שלה ולהיותה שחורה. יאנולופוס כינה את לזלי "כמעט אנאלפביתית" והאשים את טוויטר בצביעות וברדיפה אישית בטענה כי אין לו אחריות למעשים של מעריציו. גם טורלה זכה לחסימה בספטמבר האחרון, הפעם בפייסבוק, כששיתף סרטון של יאנולופוס שקידם סדרת הפגנות פרובוקטיביות של תומכי ימין לבן קיצוני בקמפוסים.
פילטרים לפיד הפרטי הרשתות החברתיות הגדולות רחוקות אמנם מלהיות נקיות מתוכני שנאה ומפוסטים גזעניים ומסיתים — מהעמוד של "הצל" בישראל, דרך תכנים אנטי־ישראליים ואנטישמיים בוטים במדינות ערב ועד לתביעה שהוגשה בשבוע שעבר בגרמניה נגד פייסבוק בטענה כי היא מבליגה על תכנים נאו־נאציים והכחשת שואה — אבל בפלטפורמות אלו ישנה לפחות מדיניות מוצהרת בנוגע לגבולות חופש הביטוי ואכיפה מסוימת שלהן, גם אם חלקית ובעייתית. מצד שני, משתמשי פייסבוק רבים זוכים לאחרונה לחסימות ממושכות בעקבות תוכני הומור שחור, עירום מתון וממים וולגריים, שאולי עלולים להרגיז אנשים מסוימים אבל רחוקים מלהיחשב להסתה לאלימות או לשיח שנאה, וגם בטוויטר האצבע על הדק הצנזורה הופכת קלה יותר בעקבות מקרי בריונות רשת רבים ושימוש לרעה בפלטפורמה על ידי דעא"ש וארגוני טרור אחרים.
הגישה של גאב ודומיו הולכת בעקבות מורשת חופש הביטוי הקיצוני של אתרי פורומים כמו 4chan ורדיט, כאשר האג'נדה מתבטאת לא רק בהיעדר פיקוח אלא גם בכלים טכנולוגיים שניתנים למשתמשים — לא כדי לדווח להנהלה על תכנים שהם לא אוהבים, אלא כדי להרחיק אותם מהפיד הפרטי שלהם בלבד: בנוסף לאפשרות להשתקת יוזרים ספציפיים, שדומה לאופציית הבלוק בפייסבוק, ניתן להפעיל פילטרים שיסירו מהפיד פוסטים שמכילים מילות מפתח מסוימות. פיצ'ר דומה שולב לאחרונה באינסטגרם, בשלב זה לסינון תגובות בלבד. בשעה שהוא עלול להגביר את אפקט "תא ההדהוד", שגורם למשתמשים ברשתות החברתיות לחשיפה לאנשים ודעות הדומות שלהם בלבד ולעיקור השיח, ייתכן שמדובר ברעיון שיוכל להוביל לחוויה נינוחה יותר ואלימה פחות במדיה החברתית.
איך מונעים שיח שנאה גאב, כאמור, לא לבד: בחודש שעבר שוחרר לרשת פרויקט בשם מסטודון — מתחרה מבוסס קוד פתוח לטוויטר, אותו יצר מפתח תוכנה גרמני הפועל תחת השם גארגרון. "זוהי אלטרנטיבה מבוזרת לפלטפורמות מסחריות, שנועדה להיאבק בסיכונים של חברה אחת שזוכה במונופול על התקשורת שלך. כל אחד יכול להריץ שרת מסטודון ולקחת חלק בתשתית הרשת החברתית", הוא כתב בתיאור המוצר. הפלטפורמה נראית כהעתקה של טוויטר בגרסתו הראשונית, זו שכללה טקסט בלבד, כאר ההבדל המרכזי הוא הרחבת הציוצים ל־500 תווים, וכבר אפשר למצוא בו שיחה ערה ונוכחות של לא מעט כלי תקשורת מוכרים שמיהרו לפתוח חשבון. פתרון דומה מכיוון אחר אפשר למצוא ב־HumHub, רשת חברתית פרטית דמויית פייסבוק שמוצעת בחינם לשימוש לא־מסחרי וניתנת להתקנה על שרת פרטי. בשלב זה, עם זאת, קשה לחזות אם מדובר בטרנד מבוסס ומתרחב של תחליפים משוחררים מפיקוח לרשתות החברתיות הממוסדות, או שמדובר בתופעות עונתיות שייעלמו בדומה ל־Ello, שהופיעה ברעש גדול לפני שנתיים וגלשה בתוך שבועות ספורים בחזרה לשוליים הנישתיים של האינטרנט.
הסוגיה העקרונית, עם זאת, גדולה יותר משאלת הצלחתו של שירות כזה או אחר: האם הפתרון לתופעות של שיח שנאה אלים, גזענות ובריונות ברשתות החברתיות הוא בפיקוח הדוק יותר מצד החברות שמפעילות אותן? המשמעות של זה היא מתן כוח רב יותר ל"מבוגר האחראי", שיכול להתבטא במדיניות מחמירה יותר של החברות, חקיקה מדינתית מחמירה יותר, הגדלת הבחינה האנושית של תכנים והפעלת אלגוריתמים אוטומטיים שמסמנים פוסטים מעוררי מחלוקת. או שאולי הפיקוח עצמו כבר הפך מוגזם מדי ולחלק מהבעיה? יש רבים הסוברים כי האינטרנט התרחק מרחק רב מחזון המרחב החופשי שהיה בתחילת דרכו, כשפורומים ורשתות חברתיות נטולות השגחה אפשרו להפיץ עובדות, רעיונות ודעות שלא קיבלו במה במדיה הממוסדת. המקלחת הקרה שפייסבוק זכתה לה מהתקשורת ומחלק גדול מהגולשים בפרשת הצנזורה של צילום הילדה הווייטנאמית ("ילדת הנפלם") האיקוני ממחיש עד כמה השאלה מורכבת, ונוגעת לא רק לתומכי טראמפ ממדינות הדרום, אלא לכולם.