צה"ל דופק אותך

היום (רביעי) הוא יום הזכרון לחללי צה"ל, ובעוד אנו נמתחים לדום לזכרם של האנשים שמתו למעננו, מן הראוי שנזכור כמה אמיתות לא נעימות על מצבם הכלכלי של חיילים.

עבדי המדינה

על פי מקורות זרים, הגורם החשוב ביותר בסד"כ של צה"ל הוא חיילי הסדיר. יש, שוב על פי מקורות זרים, כ-100 אלף מהם. וכמו שיודע כל מי שנאלץ לשרת בצה"ל, אין דבר זול יותר בצבא מאשר כוח אדם.

הסיבה לכך היא פשוטה: זמנם של הסדירים הוא לא כסף. חיילים לא מקבלים משכורת, הם מקבלים כסף לבזבוזים. תמורת עבודה שנמשכת הרבה מעבר לשמונה השעות המקובלות, שהם לא בחרו בה, עם סיכונים שהיו גורמים לכל חברת ביטוח מחשבות שניות, מקבלים רוב החיילים פחות מאלף שקלים בחודש. רבים מהם נאלצים להתקיים בפועל על חשבון הוריהם.

לאחרונה נעשה נסיון לתקן את המצב. ח"כ עמיר פרץ (עבודה) הצליח להעביר בקריאה טרומית הצעת חוק הקובעת כי חיילי סדיר יקבלו שכר מינימום. האוצר ומשרד הבטחון נעמדו על הרגליים האחוריות והבטיחו לטרפד את החוק – אף שהוא יעלה, לכל היותר, 8% מתקציב משרד הבטחון. בכל זאת, המדינה אוהבת עבודה בחינם.

סוהרים שמקבלים בוטנים

אחד הג'ובים המאוסים ביותר הוא תפקיד הסוהר. בעבודה זו אין זוהר, היא מלווה בסכנה, היא נמשכת שעות נוספות, ואין כל כך לאיפה להתקדם ממנה אלא אם אתה רוצה להיות כלאי מקצועי. רוב החיילים, סביר להניח, לא היו בוחרים במקצוע זה מרצונם.

בשקט-בשקט מעביר צה"ל החל משנת 2005 מאות חיילים לשירות בתי הסוהר. החוק קובע שחלים עליהם כל כללי המשמעת והסמכות של שירות בתי הסוהר – להוציא המשכורת או יכולתם להתפטר. כלומר, אנשים שהתגייסו כדי להגן על המדינה, מוצאים את עצמם מעבירים שלוש שנים עם אסירים, ועבור התפקיד השוחק הזה, מקבלים כמה מאות שקלים.

החוק מאפשר לסוהר כזה להודיע שאיננו מעוניין לשרת בשב"ס, תוך שלושה חודשים מהעברתו לשם – אבל צה"ל מחויב רק "לשקול" את הבקשה לשיבוץ מחדש.

אפליה כנגד קצינים

קצינים בצה"ל משרתים, בדרך כלל, שנה או יותר כקצינים שלא בקבע. כלומר, הם עברו קורס מפרך, קיבלו קידום, קיבלו תוספת אחריות (בכלל זה אחריות פלילית) – אבל במשך שנה ויותר, למרות הכל, הם מקבלים משכורת של כמה מאות שקלים. בניגוד לאחיהם ברוב צבאות העולם, גם תנאי השירות שלהם – לפחות עד דרגת הסרן – לא טובים משמעותית מאלה של החיילים עליהם הם מפקדים.

לתפיסה זו אין אח ורע בעולם. ברוב הצבאות המודרניים חיילות היא מקצוע, קצין הוא בעל מקצוע מיומן, והוא מתוגמל בהתאם. רצוי גם לציין שרוב הקצינים הזוטרים חותמים קבע לשנה אחת בלבד, ורובם אינם מאריכים את תקופת הקבע. רבים מהם עושים זאת כדי לממן לימודים או את הטיול שאחרי הצבא – כי ממשכורת של סדירים אין אפשרות מעשית לעשות זאת.

התוצאה היא קצינים ממורמרים, שעוזבים את הצבא בדיוק ברגע שהתחילו להתמקצע, ואובדן זכרון ממסדי. למרות שצה"ל נלחם בלבנון בשנת 2000, שש שנים מאוחר יותר, במלחמת לבנון השניה, לפחות מ-20% מהקצינים היה נסיון קודם בלחימה במקום. את המחיר על מודל הקצונה הפגום של צה"ל שילמו, כרגיל, הסדירים. והם שילמו בדם.

אבי היקר, כשתעמוד על קברי

במלחמת לבנון האחרונה היו מספר מקרים בהם חיילים סדירים, שבועות ספורים לפני שחרור, מתו בקרבת מקום לחיילי מילואים, שאך לפני שבועות מספר היו חיילים סדירים בעצמם. אך צה"ל מפלה משמעותית בין דם לדם.

עבור חייל שנפל בעת שירות סדיר, תקבל משפחתו פיצוי בסך של 66 אלף שקלים. אך אם ההרוג הוא איש מילואים, תקבל משפחתו תשלום גבוה הרבה יותר – כ-300 אלף שקלים. הציניים יאמרו שכרגיל, לצה"ל יש אינטרס להקריב יותר חיילי סדיר מאשר חיילי מילואים - הם זולים הרבה יותר.

במארס השנה הגיש חבר הכנסת אורי אריאל (האיחוד הלאומי) הצעת חוק שמטרתה להשוות את הפיצויים המשולמים למשפחת הרוג בסדיר ואלו המשולמים למשפחת הרוג במילואים. אריאל אמר שלחיילים בסדיר אין ביטוח חיים. זה לא לגמרי מדויק.

המיליארד שנעלם

בין השנים 1978 ל-1998, גבה צה"ל דמי ביטוח חיים בסך כדולר וחצי מכל חייל סדיר. הסכום נוכה ממשכורתם הזעומה ממילא של הסדירים. בחישוב שמרני, הסכום המצטבר הזה מגיע, בשערי 2008, לקצת יותר ממיליארד שקלים.

הבעיה היא, כפי שחשף עיתון "הארץ" לפני כשבוע, שלאף אחד אין מושג איפה הכסף. דמי ביטוח החיים של הסדירים, שהיו אמורים להינתן למשפחות שכולות, נעלמו בתוך בור השומן של משרד הבטחון.

ב-2005 הגישו שני חיילים משוחררים תביעה ייצוגית בשם כל חיילי הסדיר שמהם נגבו דמי הביטוח. המדינה הודתה שמדובר בביטוח, אך טענה שחלה התיישנות על המקרה. אב שכול, יורם אלפר, הודיע בדצמבר האחרון לצה"ל שהוא מתכוון לתבוע את דמי הביטוח – ומשום שלא נראה לו שיצליח לעשות זאת בבית דין ישראלי, ומאחר ובנו היה אזרח אמריקני, הוא מתכוון לעשות זאת בבית משפט בארה"ב. יהיה מעניין.

הטובות לטייסים

בסוף שנות ה-90 התפוצצה פרשה מסריחה במיוחד: התברר כי חיל האוויר העניק לאלמנות טייסיו במילואים, מזה עשורים, מענק בשווי ביטוח החיים שמקבלות אלמנות של טייסי קבע. המענק גבוה משמעותית מהמענק הניתן לאלמנות חיילי מילואים מחילות מיוחסים פחות.

מקור התרגיל בשר הביטחון עזר וייצמן, בשנות ה-70, שרצה לשדרג את תנאי אנשי חיל האוויר. אלמנות חיילי המילואים נתקפו רגשות השפלה, זעם והלם. לאחת האזכרות, הגיעה אחת מהן עם שלט "אלמנה ששווה פחות". הן עתרו לבג"צ בדרישה להשוואת התנאים, בטענה לאפליה, אבל בשנת 2003 דחה בג"צ את דרישתן. הוא מתח ביקורת חריפה על וייצמן – אבל לא תיקן את העוול שגרם.

עוול גם לאחר השחרור

לאחר מלחמת לבנון השניה, הצליחה חברת "מנורה" להוציא לסוכני ביטוח שם רע עוד יותר מהרגיל: היא טענה כי אחד הטייסים שנהרגו במלחמה, רס"ן רן כוכבא ז”ל, לא הצהיר בטופס הביטוח שלו על טיס כתחביב, וגם לא הצהיר שאורח חייו מסוכן, ועל כן משפחתו איננה זכאית לביטוח החיים שלו. בית משפט השלום בתל אביב בעט את "מנורה" מכל המדרגות, וציין שכוכבא לא טס להנאתו אלא בשליחות המדינה, ושידוע שמי שמשרת במילואים מסכן את חייו יותר ממי שאינו עושה כן. מסתבר שהשירות בצה"ל לא תמיד מועיל למשרתים.