האושר של מארק בויל: איך לחיות בלי כסף וליהנות מכל רגע

למארק בויל יש סוכנת. מדי יום הוא הודף בקשות להתראיין. צוותי תקשורת צובאים על דלתו. את מרבית ימיו הוא מבלה בכתיבת ספר. אבל מארק בויל הוא לא כוכב קולנוע או גיבור של תוכנית ריאליטי. בויל, בוגר תואר בכלכלה ומינהל עסקים ואיש עסקים מצליח בעברו, לא הוציא אפילו ליש"ט אחת ב-16 החודשים האחרונים. הוא חי בקרוואן קטן החונה באמצע שדה בוצי, מצחצח שיניים במשחה שיצר מעצמות של דיונון, אוכל רק מזון שהוא מגדל או אוסף מפחי אשפה, וכשהוא צריך ללכת לשירותים - הוא משתמש בחור שחפר באדמה. בויל אינו קורבן של המשבר הפיננסי העולמי. הוא בחר לחיות כך, והוא מרגיש נהדר עם הבחירה שעשה.

בויל, יליד אירלנד המתגורר בבריטניה, חי ללא כסף מאז נובמבר 2008. הוא מגדל את האוכל שלו - תפוחי אדמה, שעועית, בצל, גזרים - בחווה אורגנית קטנה. הוא מתנדב בחווה שלוש פעמים בשבוע תמורת מקום להחנות בו את הקרוואן וקישור WiFi, והטלפון הסלולרי שלו מקבל רק שיחות נכנסות. כשהוא רוצה לבדר את עצמו, הוא קורא ספר שהחליף תמורת ספר אחר. כשהוא זקוק לרהיט חדש, הוא בונה אותו בעצמו. כשהוא רוצה בגדים חדשים, הוא מחליף עם אחרים או מחפש בפחי אשפה. כשהוא מצטנן, הוא שותה מים ומקווה לטוב. הוא לא משלם חשבונות ומסים, לא קונה אוכל או מצרכים אחרים. במקום נייר טואלט, הוא משתמש בעיתונים.

"נולדתי לעולם שרחוק מהאידיאל שלי, ומה שאני מנסה לעשות הוא את ההפך ממה שהעולם הזה מעודד - ליישם את השינוי שאני רוצה לראות בעולם", אומר בויל בן ה-30 בראיון ל-Markerweek.

"עכשיו, כשאין לי כסף כולם מתעניינים במה שיש לי לומר"

עם זאת, דווקא שנה בלי כסף נדרשה כדי להפוך את בויל לסוג של איש עסקים. אף על פי שאין לו עבודה, בויל עסוק כיום יותר משהיה אי פעם, יותר מאשר בימים שבהם ניהל שתי חברות מזון אורגני. ספרו, The Moneyless Man, ייצא ביוני הקרוב, ובינתיים הוא עסוק בהדיפת עיתונאים ובקשות לראיונות מצד כלי תקשורת ובליטושים אחרונים של ספרו. הוא מחזיק סוכנת משלו, מנהל לוח זמנים קפדני, בלוג המתעד את חוויותיו ואפילו פרופיל (לא מעודכן) בטוויטר.

"גם כיום אני קם בבוקר והולך לעבוד, אבל ההבדל הוא שאני אוהב את מה שאני עושה, ולכן זה לא נראה כמו עבודה", אומר בויל, שאת כלל ההכנסות ממכירת ספרו יתרום ליצירתה של קהילה אלטרנטיבית, שבה איש לא ישתמש בכסף ושתתבסס על אמון, על סחר חליפין ועל תרומה הדדית. לצורך כך, ייסד את הקהילה המקוונת Freeconomy שנועדה לאחד אנשים כמוהו, שדחו את תרבות הצריכה והחליטו לחיות במנותק לחלוטין מהחברה (Off the grid). התנועה כוללת כעת יותר מ-3,000 חברים ביותר מ-50 מדינות בעולם. "כשהיה לי כסף איש לא רצה להקשיב לי, ועכשיו כשאין לי כסף כולם מתעניינים במה שיש לי לומר. ועוד אומרים שהכסף מדבר", הוא צוחק.

ההשראה: מהטמה גנדי

ההחלטה לחיות כפי שהוא חי, מספר בויל, התקבלה בבוקר שבו פרץ משבר הסאבפריים, והעולם נראה כעומד על ספה של שואה פיננסית. אך זרעי ההחלטה נזרעו כבר לפני שבע שנים, בסימסטר האחרון שלו בלימודי כלכלה ומינהל עסקים שנמשכו שש שנים, כשבויל נתקל במקרה בסרט "גנדי". מהטמה גנדי, שאותו מגלם בן קינגסלי, אומר בסרט כי "עלינו להיות השינוי שאנחנו רוצים לראות בעולם".

לולא הסרט, אומר בויל, סביר להניח שהיה נהפך לאיש עסקים בעל משכורת מנופחת, בית גדול ומכונית יוקרתית, כמו רבים מחבריו לספסל הלימודים. ואולם המסר של גנדי שינה את חייו. בחמש השנים הבאות ניסה בויל להיות איש עסקים אתי וניהל שורה של חברות מזון אורגני, עד שהבין שזה לא מספיק: גם עסקים ירוקים זורקים אוכל, גם עסקים ירוקים נרכשים על ידי חברות גדולות.

"יום אחד ניהלתי שיחה עם אחד מחבריי, ודיברנו על הבעיות בעולם - ההרס הסביבתי, סדנאות היזע, מלחמות על משאבי טבע - והבנתי שבמקום לחשוב כמו רופא שבוחן מטופל ומאבחן את התסמינים, עלי לברר מה שורש הבעיה", מסביר בויל. שורש הבעיה, הוא אומר, הוא תרבות הצריכה.

"אחת הבעיות המרכזיות של תרבות הצריכה היא שאנחנו כבר לא רואים את ההשלכות הישירות של הרכישות שאנו מבצעים על אנשים אחרים, על הסביבה ועל בעלי חיים. ההפרדה בין הצרכן למוצרים שהוא צורך נהפכה לרחבה כל כך, עד שאנחנו לא מודעים לכמה סבל והרס כרוכים בדברים שאנחנו קונים. הכלי שאיפשר את ההפרדה הזאת הוא כסף. אם היינו מגדלים את המזון של עצמנו, לא היינו זורקים שליש ממנו. אם היינו בונים את הכיסאות והשולחנות שלנו, לא היינו זורקים אותם בכל פעם שאנחנו משנים את עיצוב הבית. אם היינו צריכים לנקות את מי השתייה שלנו, לא היינו מזהמים אותם", מסביר בויל.

ההוצאה היחידה: רכישת פאנל סולארי לקבלת חשמל

עד מהרה, אומר בויל, הבין שהוא צריך לחיות ללא כסף, כי כך נראה העולם שהיה רוצה לראות. בתחילה תיכנן לחיות כך רק לשנה. הדבר דרש תקופת הכנה משמעותית. "ארבעה-חמישה חודשים לפני שוויתרתי על כסף, הכנתי רשימה של כל מה שצרכתי בחיי הרגילים, ומצאתי פתרונות כדי שהדברים האלה לא יחסרו לי. למשל, למדתי כיצד להכין משחת שיניים מעצמות של דיונון ומזרעי שומר. הכל התחיל מניסיון לספק לעצמי את כל מה שהייתי זקוק לו כדי לשרוד".

הצעד הבא היה למצוא לעצמו מקום מגורים. בויל מצא קרוואן באמצעות פרויקט Freecycle, שבו אנשים ממחזרים חפצים שהם לא מעוניינים בהם ומעניקים אותם לאדם אחר. כדי למצוא מקום לביתו החדש, החל להתנדב שלושה ימים בשבוע בחווה אורגנית סמוך לבריסטול. בתמורה לעבודתו שם, הוא מקבל מקום לשכן בו את הקרוואן ויכול להתחבר לחיבור האינטרנט האלחוטי של החווה. לצורך חימום, בנה תנור חימום הפועל על עצים שחטב. כדי לבשל, בנה תנור מפחיות שמן זיתים. גם בגשם, בשלג ובקור הבריטיים, הוא נאלץ לבשל בחוץ. בפוסט שכתב לעיתון "גרדיאן", סיפר בויל כי "הציפורים על העצים שמסביב ל'מטבח' נהפכו לאייפוד החדש שלי".

כדי להתקלח, הוא משתמש במקלחת סולארית. הוא משתמש בשירותים שחפר במו ידיו ואילתר מקרשים שמצא בחנות בנייה מקומית. במקום נייר טואלט הוא משתמש בעיתונים שמוכרי העיתונים זורקים ("'דיילי מייל' הוא הרך ביותר"). הדבר היחיד שעליו הוציא כסף בסביבת המגורים הנוכחית שלו, 360 ליש"ט, הוא פאנל סולארי שבאמצעותו הוא מקבל חשמל. את התקשורת שלו לעולם הוא מנהל באמצעות טלפון סלולרי שמקבל רק שיחות נכנסות ובעזרת מחשב נייד. בחודשי החורף הקרים אספקת החשמל שלו מוגבלת במיוחד. כדי להשיג את הדברים שהוא לא יכול להכין בעצמו, משתמש בויל בעסקות חליפין.

כדי לאכול עושה בויל כמה דברים: הוא מגדל תפוחי אדמה, שעועית, גזרים, בצלים וכרובים בגינה אורגנית קטנה שיצר לעצמו בתוך החווה; הוא מלקט פירות יער כמו אוכמניות ופטריות; הוא מחפש פסולת שזורקות מסעדות מקומיות וחנויות מכולת לפחי הזבל. פרט זה הוא כמובן אחד הדברים שמככבים יותר מכל בכתבות עליו, אך לדבריו, "איסוף אשפה הוא חלק קטן מאוד ממה שאני עושה. אולי 5% מהאוכל שלי מגיע מפסולת, ואני יכול להסתדר יפה גם בלעדיו. את רוב הפסולת שאני אוסף, אני מעביר לאנשים שזקוקים לה יותר ממני. זה פשוט מעדן נחמד, אם הוא כבר שם".

ב-2009, בויל אף אירגן פסטיבל קטן בשם Freeconomy Feast, יחד עם פרגוס דרנאן, פעיל איכות הסביבה וכוכב התוכנית Roadkill Chef של בי.בי.סי. השניים האכילו לא פחות מ-250 אנשים בארוחת שלוש מנות שהכינו מפסולת ומדברים שליקטו מהטבע סמוך לבריסטול. "האמת שאני מעדיף לאכול אוכל שאני הכנתי. הטעם שלו טוב יותר משל אוכל שמישהו אחר הכין", אומר בויל.

"מחשבונות ומפקקי תנועה, שמחתי להיפטר"

באופן טבעי, רבים הרימו גבה כששמעו על אורח החיים החדש של בויל. "הרבה אנשים חושבים שאני אידיאליסט משוגע, אבל האנשים שהולכים לחנות ומבזבזים 200 ליש"ט על טלוויזיה - אלה המשוגעים בעיניי. אנחנו הורסים את כדור הארץ, והאופן שבו אנחנו חיים מנוגד לחלוטין לסביבה שמקיפה אותנו", אומר בויל.

ההורים שלו דווקא תומכים בו: "בהתחלה הם לא אמרו הרבה, רק תהו למה אני עושה את זה, אבל עכשיו הם תומכים בי לחלוטין. הם גם מתכננים ללכת בעקבותיי בהדרגה".

בויל שמח לספר כי הוא לא עבר תהליך גמילה קשה מהרגלי הצריכה שניהל בעבר. "התפתחתי לנקודה הזאת בהדרגה. לפעמים אני מתגעגע לצאת לפאב עם חברים, לאכול משהו בבית קפה או לצאת לארוחת ערב עם חברה, אבל אלה לא דברים שלא יכולתי להקריב. מרוב הדברים, כמו מחשבונות ומפקקי תנועה, שמחתי להיפטר".

המעבר של בויל לחיים מנותקים לחלוטין מכל מה שמוכר לאדם המודרני ב-2010 היה דווקא שגרתי. "למען האמת, לא קרו לי דברים גדולים. אני יכול לשקר ולומר שהיה איזה רגע עמוק של הארה, אבל מדובר יותר בהתפתחות יום-יומית, ללא דרמה עצומה. אנשים חושבים שהחיים שלי לא רגילים, אבל האמת היא שהם רגילים מאוד. השבועות הראשונים היו הכי קשים, כי אתה מנסה להשתחרר מהרגלים ישנים ואז אתה מתרגל והכל נהפך לנורמלי. אני לא חושב על כך יותר, אלא כשמישהו מראיין אותי".

דווקא חיי האהבה שלו ספגו מכה בעקבות השינוי הקיצוני באורח חייו, לפחות לתקופה מסוימת. "בתחילת השנה יצאתי עם מישהי, ונפרדנו לאחר כמה חודשים. היא תמכה, אבל לא היתה מסוגלת לעבור את זה אתי. עם זאת, בעקבות כל הפרסום התקשורתי שבו זכיתי, אני מסתדר לא רע בימים אלה".

"אם אני יוצא עם אשה, אני מכין ארוחה מדברים שקטפתי"

- איך נראה יום רגיל שלך?

- "למען האמת, עבורי אין כזה דבר 'יום רגיל'. היום התעוררתי, אכלתי ארוחת בוקר ואז התיישבתי לכתוב את הספר. לאחר מכן אספתי עלים כדי להכין לעצמי תה לארוחת בוקר. שטפתי את הכלים מהערב. בתקופה הזאת של השנה המים קפואים לפעמים. לאחר מכן ציחצחתי שיניים. השבתי למיילים ואז הלכתי לעבוד בחווה. חטבתי עצים, דברים כאלה. ארוחת הצהריים מורכבת מדברים שקטפתי ביער, ולפעמים גם מדברים שמצאתי בפחי אשפה. נפגשתי עם מישהו בעיר, וחזרתי הביתה מאוחר. מדובר בנסיעה של 56 ק"מ הלוך וחזור ואני מתנייע באופניים. ואז קראתי ספר לאור נרות".

- כיצד אתה מבדר את עצמך? הרי אתה לא יכול לשלם על אלכוהול או ללכת למועדון.

- "אני נפגש עם חברים. אנחנו מדליקים מדורות ומנגנים, יוצרים מוסיקה ובירה משלנו, רוקדים ושרים, יוצאים לטיולים באופניים, הולכים ללקט מזון. החיים שלי והעבודה שלי הם משחק אחד גדול, ואני נהנה מזה. אם אני יוצא עם אשה, אני מכין ארוחה מדברים שקטפתי ומצאתי. וכמובן שאלבש את הבגדים הטובים שלי".

- מה היה החלק הקשה ביותר של השנה הזאת?

- "כנראה שכל הפרסום. לרוב אני נותן ארבעה-חמישה ראיונות ביום ומדובר בלחץ עצום, גם על הטלפון שלי וגם על האנרגיה שלי. יש לי עוד דברים לעשות חוץ מלספר לעולם על מה שאני עושה. אבל התקשורת התחילה להתעניין בי, והבנתי שיש לי אחריות לספר על זה לעולם. מהר מאוד עשיתי את זה חצי בשביל עצמי וחצי כדי לסייע בהובלת שינוי חיובי לחברה".

- הדבר היחיד שקשה להשיג מן המוכן הוא תרופות וציוד רפואי. מה יקרה אם תשבור רגל?

- "לא הייתי חולה שבע שנים, ואני מאמין גדול בכך שאוכל הוא התרופה הכי טובה. כך שאני אוכל רק את האוכל הטוב ביותר ושומר על עצמי בריא, כדי שלא אחלה. כמובן שבאופן בלתי נמנע אני אחלה מתישהו, אבל אם אני מצונן אני פשוט שותה מים ונותן לטבע לעשות את שלו. מעולם לא הייתי טיפוס שנוטל תרופות. לא נטלתי תרופה מאז 2001. בטווח הקצר אין לי תשובה לשאלה שלך. בטווח הארוך אני מתכנן להקים קהילה שיהיה בה רופא, אבל כרגע אני לא יודע מה לעשות".

- רופאים זקוקים לכסף כדי לקנות תרופות וציוד.

- "זאת שאלה קשה, כי נולדנו לעולם שבו מה שאני עושה הוא בלתי מקובל. נולדנו לחשוב שאנחנו זקוקים לכסף עבור פניצילין, אבל יש דרך אחרת לעשות זאת. אני מנסה לבנות חברה שמשתמשת בצורות אחרות של תגמול".

למה לוותר על משחת שיניים ולא על אינטרנט?

ב-2008, לפני שהחל את השנה ללא כסף שלו, עבר בויל את טבילת האש התקשורתית הראשונה שלו. הוא תיכנן לצעוד מבריטניה למקום הולדתו של גנדי בהודו מבלי להשתמש אפילו בפני אחד - אלא רק במיומנויותיו, בעבודה תמורת מזון ולינה. בויל יצא עם שני חברים מבריסטול, אך כעבור חודש בלבד, עם הגיעם לצרפת, נאלצו לחזור הביתה. הם לא ידעו את השפה, ולכן הצרפתים הניחו שהם תרמילאים פרזיטים וסירבו לסייע להם. השלושה שבו לבריטניה כשהם סובלים מרעב, מקור ומתשישות. התקשורת חגגה על הכישלון בהתלהבות גדולה יותר מכפי שדיווחה על המסע בתחילה.

"הבעיה שלי היא שיצאתי לבדי מבלי לדעת שהתקשורת העולמית תתפוס את זה. ברגע שזה קרה - זה הוביל להמון לחץ. המסע לא נועד להיות סיפור חדשותי, אבל לא היתה לי ברירה. הייתי צעיר יותר וזאת היתה הפעם הראשונה שבה התמודדתי עם התקשורת. אבל לפעמים הטעויות הגדולות ביותר הן הדברים שמהם אפשר ללמוד הכי הרבה. למדתי להיזהר כשמתמודדים עם עיתונאים", אומר בויל.

ב-16 החודשים שבהם הוא חי ללא כסף, כותב על כך בלוג ומעניק ראיונות, נאלץ בויל להתמודד עם לא מעט ביקורת, חלקה אלימה במיוחד. הוא כונה מטורף, נאיבי, אוכל חינם, פרזיט, עצלן, מלוכלך ומטומטם - ואלה הכינויים המתונים יחסית. בלית ברירה, הוא פיתח עור עבה. "אנשים ממהרים להניח שאני תופס טרמפ על החברה, אבל ההפך הוא הנכון. אני בונה ומכין הכל עבור עצמי. אנשים מגיבים באלימות באינטרנט, כי האנונימיות מאפשרת להם לעשות זאת, אבל האנשים שאני פוגש תמיד מסתדרים אתי, גם אם הם לא מסכימים", הוא אומר.

"אנשים מותחים עלי ביקורת משום שעדיין לא שיניתי את העולם. אבל אני רק אדם אחד. תנו לי עוד קצת זמן. אני משתדל להתמקד במה שאני צריך לעשות. הרבה אנשים שפוגשים אותי אומרים לי שהם ינסו לצרוך פחות בעקבותיי, כך שלדעתי אנחנו יכולים לשנות את החברה שלנו אם ברצוננו לעשות זאת. אף אחד אחר לא יעשה את זה בשבילנו".

ספגת לא מעט ביקורת גם על כך שאתה משתמש במחשב. למה לוותר על משחת שיניים ולא על אינטרנט?

"אני משתמש במחשב כדי לתקשר עם העולם. זאת היתה הבחירה שעשיתי. יכולתי לא לדבר על זה ולא להשתמש בטלפון ולא להשתמש במחשב, והחיים שלי ודאי היו קלים יותר. אבל קיבלתי החלטה לנסות להשפיע, ולכן כאדם אחראי אני צריך לדבר על הסוגיות שחשובות לי. מדובר בפשרה עבורי, משום שהדברים האלה לא היו קיימים ללא תרבות הצריכה, אבל החיים הם לא שחור ולבן. הם פשרה בין המציאות לבין האידיאל. לולא היה לי טלפון או מחשב, לא היינו מדברים עכשיו".

"זה לא מעניין אותי שלמדתי כלכלה"

השלב הבא, אומר בויל, הוא הקמת קהילת Freeconomy שתחיה כמוהו ותתבסס על אמון הדדי ועל תרומה הדדית. "אני רוצה להפוך את דרך החיים הזאת לקהילה. אני מקבל לפחות 100 מיילים ביום מאנשים שמעוניינים להצטרף אלי, אבל אומר להם שקודם צריך לארגן את כל הפרטים, ולאחר מכן הם יהיו מוזמנים. לדעתי, אשלים את הקמת הקהילה בחמש השנים הבאות. אין בעיה למצוא את האנשים, אלא רק לוודא שהם האנשים הנכונים ולאתר את הקרקע המתאימה. אני יודע שלא כל העולם יכול להצטרף אלי ולחיות ללא כסף, אבל אם זה יהיה אפשרי בעתיד הדבר הראשון שצריך לעשות הוא לחזור לחיות בקהילות קטנות יותר. חברה ללא כסף תהיה קטנה בהרבה. לא יהיו ערים. בערים אי אפשר לחיות ללא כסף, משום שאין בהן כל בסיס לאמון בין בני אדם".

- למדת כלכלה. היית יכול להרוויח הרבה כסף בשוק העבודה. אתה לא חושב על זה לפעמים?

- "לא, זה לא מעניין אותי. בעיני אין משהו גרוע יותר".

- עד מתי אתה מתכנן לחיות ללא כסף?

- "היה לי מזל שבחרתי לחיות ככה. יש הבדל גדול בין לבחור בפשטות לבין להיוולד לעוני, לראות בטלוויזיה חיים שאתה רוצה ולא יכול להרשות לעצמך. אני בחרתי בפשטות, כי זה מה שמסב לי אושר. יש לי אוכל, יש לי גג מעל הראש, ואני עושה את מה שאני אוהב בלי שאצטרך לעבוד 60 שעות בשבוע כדי לשלם על הכל. אני מתכנן לעשות זאת כל החיים. כנראה שאצטרך להשתמש בכסף חודשיים-שלושה כדי להקים את הקהילה, לצורך כל מיני הוצאות משפטיות, אבל לאחר מכן אמשיך לעשות זאת בשארית חיי".

- אלא אם תשבור רגל מחר.

"כן, אלא אם אשבור רגל. בבריטניה יש את שירות הבריאות הממלכתי שזמין לכולם, אבל אני לא רוצה להשתמש במערכות שאני לא תורם להן. לכן אני משתדל לא לשבור רגל ומקווה שהיקום שומר עלי".

- כשאחרים משלמים את החשבונות שלך

- "הם לא קונים דבר אלא אם הם ממש מוכרחים - וגם זה לא בטוח. הם מעדיפים להסתמך על נדיבות ועל סחר חליפין. הם נוברים בפחי הזבל ומחפשים מזון שמסעדות, מאפיות ואנשים לא רוצים עוד, אף על פי שלרוב הוא אכיל לחלוטין. חלקם אפילו מייצרים אנרגיה בעצמם".

"כסף מייצג מחסור"

מארק בויל אינו היחיד שבחר בדרך חיים קיצונית: אלפים כמוהו, בעולם ובישראל, בחרו להתנתק מתרבות הצריכה, מהסופרמרקטים ומחשבונות החשמל והגז, ולחיות ללא שימוש בכסף, או לחלופין לעשות בו את השימוש המינימלי האפשרי.

הדרך הפשוטה ביותר להשיג מזון כשלא משתמשים בכסף הוא לנבור באשפה, dumpster diving באנגלית. בארה"ב מייצר אדם ממוצע כ-2 ק"ג זבל ביום, ובישראל 1.6 ק"ג. בכל הנוגע לחפצים, אפשר להיעזר בפרויקט Freecycle, רשת גלובלית של קבוצות נתינה המאפשרת לאנשים להעניק דברים לאחרים. הרשת מונה יותר מחמישה מיליון חברים, והיא מקדמת את מה שמכונה Gift economics. כפי שהם מגדירים זאת: "Freecycle משנים את העולם, מתנה אחרי מתנה". קהילת Freeconomy שייסד בויל, מונה אלפי חברים ביותר מ-50 מדינות בעולם.

לפי נתוני המגזין "הום פאוור", כ-180 אלף משקי בית בארה"ב חיו במנותק מרשתות החשמל, המים, הביוב והגז הארציות (אורח חיים המכונה Off the grid), ולפי הערכות כ-1.7 מיליארד בני אדם חיים כך ברחבי העולם, אם כי רבים מהם הם אזרחים של מדינות עולם שלישי שאין להם גישה לתשתיות חיוניות. הדוגלים בחיים בסגנון Off the grid גורסים כי באמצעות התנתקות מרשתות התשתיות הציבוריות, הם מסוגלים לחסוך הן בכסף והן באנרגיה, באמצעות ייצור אנרגיה באופן עצמאי, בין אם באופן סולארי או אחר.

דניאל סואלו האמריקאי, שהחליט בסתיו 2000 שהוא אינו מתכוון עוד להשתמש בכסף, טוען כי לא הוציא ולו דולר אחד קרוב לעשור. סואלו, המתגורר במערה ביוטה, מתקיים מנבירה בפחי אשפה וממוצרי מזון שמעניקים לו אחרים. כמו בויל, גם הוא מתחזק בלוג פעיל, וגם הוא איש משכיל, בוגר תואר באנתרופולוגיה, שעזב משרה מצליחה לטובת חיים ללא כסף. "כסף מייצג מחסור. הוא מייצג דברים שנמצאים בעבר, כמו חובות, ודברים שנמצאים בעתיד, כמו אשראי, אך הוא לעולם לא מייצג את ההווה", כותב סואלו בבלוג שלו. לעתים הוא אוכל חרקים או חיות שנדרסו בכביש. "אכלתי חלזונות, דביבונים, ארנבים, צבאים, נמלים, זחלים, צרצרים, טרמיטים, לטאות ונחשים", הוא כותב.

סואלו ספג לא מעט ביקורות בשל העובדה שחלק גדול מאורח חייו מתאפשר בזכות תרומות מאנשים אחרים, ומפני שהוא מתגורר אצל חברים כשהם עוזבים את העיר בתמורה לשמירה על חיות המחמד שלהם. כמו כן, הוא נסמך על תרבות הצריכה שתספק לו את האשפה שממנה הוא מתקיים. המבקרים טוענים כי סואלו לא באמת מתקיים ללא כסף, אלא פשוט מצא דרך נבונה לגרום לאחרים לשלם את חשבונותיו.

הרבה אנשים חושבים שאני אידיאליסט משוגע, אבל האנשים שהולכים לחנות ומבזבזים 200 ליש"ט על טלוויזיה - אלה המשוגעים בעיניי. אנחנו הורסים את כדור הארץ, והאופן שבו אנחנו חיים מנוגד לחלוטין לסביבה שמקיפה אותנו

איסוף אשפה הוא חלק קטן מאוד ממה שאני עושה. אולי 5% מהאוכל שלי מגיע מפסולת, ואני יכול להסתדר יפה גם בלעדיו. את רוב הפסולת שאני אוסף, אני מעביר לאנשים שזקוקים לה יותר ממני. זה פשוט מעדן נחמד, אם הוא כבר שם

אני יודע שזה יהיה קשה, אבל אם זה יהיה אפשרי בעתיד, הדבר הראשון שצריך לעשות הוא לחזור לחיות בקהילות קטנות יותר. חברה ללא כסף תהיה קטנה בהרבה. לא יהיו ערים. בערים אי אפשר לחיות ללא כסף, משום שאין בהן כל בסיס לאמון בין בני אדם

מארק בויל אינו היחיד שבחר בדרך חיים קיצונית: אלפים כמוהו, בעולם ובישראל, בחרו להתנתק מתרבות הצריכה, מהסופרמרקטים ומחשבונות החשמל והגז, ולחיות ללא שימוש בכסף, או לחלופין לעשות בו את השימוש המינימלי האפשרי