מצה שלל רב: עשר המכות של הכלכלה הישראלית

משרד האוצר: שני זוזים, לא יותר, אין לי

הארגון הזה תמיד היה חזק, כמובן: הוא משרד מרכזי בכל מדינה. אבל החל מאמצע שנות השמונים, אחרי העברת חוק החירום הידוע כחוק ההסדרים שהיה אמור להיות זמני והפך לקבוע מכל קבוע, החל האוצר להשתלט על כל חלקה רעננה.

 

הוא שתל נציגים שלו בכל משרד ממשלתי, והעניק להם סמכויות על, ויותר ויותר הוא מתעלם ממה שיש לנבחריה של הכנסת לומר. האוצר, כמובן, מוכוון על ידי מדיניות ניאו ליברלית, שגורסת שתפקידה של הממשלה צריך להיות מינימלי, ובהתאם הוא מרעיב את הממשלה על ידי הקטנת התקציב - עד שהיא לא תהיה מסוגלת לבצע את תפקידיה, והשוק החופשי יתפוס את מקומה. ומי שצריך עזרה? נו, הוא נולד ליקום הלא נכון.

הממונה על השכר: מה העבודה הזו לכם

הממונה על השכר, אילן לוי, שהביע את עמדת האוצר באופן הנקי ביותר: רופאים, מבחינתו, יכולים לעבוד בשתי משרות אם המשכורת שלהם לא מספיק גבוהה, את שכר המינימום צריך לבטל, ביחד עם זכות השביתה, עד שתנוהל הארץ כולה על ידי בעלי עבדים, לתפארת היד הנעלמה.  לא צריך לדאוג לאילן לוי: הוא מקבל שכר שווה ערך לזה של שישה עובדים סוציאליים. ולא, הוא לא עושה את זה בשתי משרות.

משרד הבטחון: ואומר לך בדמייך חיי

הגודזילה של התקציב הישראלי בולעת מדי שנה עשרות מיליארדים שיש להם שימוש טוב יותר, אבל לא מספקת את הסחורה, ואחרי כל זאת - שר הבטחון מעז לומר לאזרחים שדורשים בטחון שאם לא טוב להם, שילכו לפינלנד.

 

הדוגמא האחרונה: כיפת ברזל. בתוך כל הרעש והמהומה על כך שהיא הצליחה ליירט שמונה רקטות, מוחבאת העובדה שאלו רקטות גראד בינוניות טווח, ושהגרוטאה לא מסוגלת ולא תהיה מסוגלת ליירט רקטות קסאם, המטרה שלשמה היא נבנתה. היא כבר עלתה לנו מיליארד שקלים, והכנסת הקציבה לה עוד 200 מיליונים השבוע, כי על בור השומן של הבטחון מעולם לא מרחפת סכנת סגירה.

הבנקים: אילו נתן לנו את ממונם

שמתם לב למשהו משונה? כל הזמן מדברים על לאומי, פועלים, מזרחי - ואט אט, כבר לא משתמשים במילה קצרה אחת, בנק? הציבור הישראלי, והבנקים יודעים את זה, שונא את הבנקים. אבל אין לו ברירה: אין לו אפשרות מעשית לעבור מבנק אחד לאחר, מפני שכבר קבעה הממונה על ההגבלים העסקיים, הבנקים מתנהלים כמונופול ומתאמים את מדיניותם זה עם זה.

 

בדרך כלל קוראים להתנהלות כזו קשר נגד הציבור, אבל למרות שהדבר נקבע כבר לפני שנה וחצי שום דבר לא קרה ולא יקרה בקרוב. השוד, במסגרתו מוצצים הבנקים את לשד הלקוחות הקטנים כדי לממן את ההרפתקאות של הטייקונים, יימשך.

הטייקונים: משלחת מלאכי רעים

ישראל נשלטת בפועל על ידי 18 משפחות, שידן בכל. הן לא מייצרות מי יודע מה; הן חיות בעיקר מעסקאות סיבוביות. הן שולטות, באמצעות אחיזה צולבת, בשלל סקטורים.

 

השנה שמענו עליהן לא מעט, אם כי לא בשמן האמיתי אלא תחת הכינוי "ריכוזיות". וכמו בהרבה מקרים אחרים, למרות שמתחילים ללחוש על זה, אף אחד לא עושה שום דבר.

 

כל זמן שהמשפחות לא מרימות את הראש בפומבי - יצחק תשובה שכח את הלקח הזה השנה, שרי אריסון שכחה אותו לפניו - לא קורה להן שום דבר רע.

שכר הבכירים: ויצאו ברכוש גדול

את האש שלא מפנים כלפי הטייקונים עצמם, מפנים כלפי עושי דברם הישירים, המנכ"לים והסמנכ"לים. הם בוזזים את הקופות של חברותיהם, ומרשים לעצמם שכר מפלצתי. השנה כבר אי אפשר היה יותר להעמיד פנים שיש קשר כלשהו בין הביצועים של המנכ"לים ובין השכר שהם לקחו, כי רבים מהם - בולט לרעה דני חלוץ - לקחו לעצמם שכר גבוה במיוחד בעוד החברה קורסת. אם הלקוח לא מקבל שירות, במקרים רבים זה בגלל שהמנכ"ל כבר הסתלק עם הקופה.

חברות הסלולר: ויזעקו בני ישראל

שלוש חברות (ועוד שתי חדשות) שקיבלו מן המדינה, תמורת זכיון זול במיוחד, משאב ציבורי: תדרים. וראה זה פלא, למרות שהן קיבלו משאב ציבורי, הן מרשות לעצמן לבזוז את הציבור, לטרטר אותו בזמני המתנה בלתי סבירים בעליל, ולעבוד עליו בחיובי תשלום בלתי קריאים.

 

כל זה, כמובן, תוך שהן מתנהלות כמו הבנקים: כקרטל. למזלנו, שר התקשורת משה כחלון עומד מולן באומץ - אבל מי שחושב ששתי חברות חדשות ישנו פה משהו, טועה. הן פשוט ישתלבו במרחב. 

שכר המינימום: ערי המסכנות אשר לפרעה

האוצר נאלץ לאחרונה להעלות, בניגוד מוחלט לרצונו, את שכר המינימום. הידיעה הזו הסתירה אמת עגומה: כשליש מהמשק הישראלי משתכר פחות משכר המינימום, לפעמים הרבה פחות. כמחצית מהמשק לא מגיעה לרף המס - כלומר, למדרגה הראשונה של מס הכנסה, שנמצאת באזור ה-4,500 ₪.

 

חגיגת האשראי והקניות מסתירה את העובדה שרוב מוחלט מהציבור חי מעבר ליכולתו, להנאתם של הבנקים. ומי שמשאיר אותו שם הם הטייקונים, שמוכנים לשלם מיליונים למנכ"ל אבל לא משכורת סבירה לעובד מן השורה, ומשרד האוצר. איך?

זה לא רק האוצר וקמצנותו. בחלקים ניכרים של החברה הישראלית עוד לא הבינו שישראל היא משאב ציבורי, היא שייכת לכולם, ואם מישהו חופר בחלק אחד של הסירה, הוא יטביע את כולנו

העיתונות הכלכלית: חושך מצרים

במובנים רבים, היא המכה הגרועה ביותר. היא מאוכלסת בכותבים שהפנימו את עולם המושגים של משרד האוצר, ועושים את ההפרדה המלאכותית שלו בין "כלכלה" - מה שאנחנו עושים כדי ש"המשק יצמח" - ובין "חברה", כלומר כל הדברים הלא חשובים האלה שלא בהכרח מכניסים כסף לטייקונים. היא סוגדת לטייקונים, מריירת על סיפורי ההצלחה שלהם, וקונה כמעט ללא חקירה ודרישה את הבולשיט שהם (ומשרד הבטחון, ומשרד האוצר, וחברות הסלולר) מאכילים אותה.

 

העיתונות הפוליטית והפלילית בישראל היא עיתונות חוקרת, שעומדת על רגליה בגאווה ולא נותנת שיאכילו אותה בהבלים, שלא מהססת להתעמת עם האנשים והגופים שהיא מסקרת; לעיתונות הכלכלית יש עוד הרבה, הרבה מאד עבודה בתחום הזה.