לא תחלוב

אם מישהו היה צריך עוד דוגמא לאופן שבו הישראלים מרשים למשרד האוצר שלהם לדרוך עליהם, הסיפור הבלתי יאומן הבא מספק אותה. חזרו נא אחורה לשנת 2009: נראה שהמשבר הכלכלי שמעך את ארה"ב וחלקים מאירופה עומד לקפוץ לביקור בישראל. בתגובה, האוצר מציע את הקמתה של קרן סיוע למפעלים במצוקה, שתמומן חלקית על ידי כספים שיילקחו מדמי ההבראה של עובדי המגזר הציבורי.

 

המשבר כבר לא איתנו (אלא אם אנחנו עומדים להכנס למשבר משלנו סביב בעיית הנדל"ן). הקרן בכלל לא הוקמה, בסופו של דבר. אבל את הכסף האוצר גבה. את הכסף שהוא גבה בשנת 2010, הוא הסכים בחירוק שיניים להחזיר. והוא הסכים לא לגבות את הכסף - כאמור, לקרן שלא הוקמה - עבור 2011. אבל הוא לא מוכן לשמוע על החזרת הכספים שהוא לקח ב-2009.

 

דמי הבראה הם חלק מהמשכורת של העובד. האוצר פשוט הכניס את היד שלו לכיס של העובדים ולקח מהם 600 מיליון ₪, והוא שומר אותם לעצמו. לכל דבר ועניין, מדובר במס. המדיניות הרשמית של האוצר היא המנעות מהעלאת מיסים, והורדת מיסים על מי שיש להם יותר מדי כסף. כשזה מגיע לעובדי מדינה, שרובם לא מגיעים למשכורת הממוצעת במשק, דווקא אין בעיה להשית עליהם מס. ככה זה, כשמשרד האוצר משרת את האוליגרכים.

 

בשנה האחרונה, 500 האנשים העשירים בישראל הגדילו את הונם בכתשעה מיליארדי שקלים. הונם, דיווח דה מארקר, עומד על כ-90 מיליארד דולר - כ-25% יותר מתקציב הממשלה. מצד שני, תחקיר שביצע כלכליסט גילה ש-40% ממה שמכונה פה מעמד הביניים לא יעמוד בהוצאה פתאומית של 8,000 שקל

חבר המנהלים? הוא מאשר את המשך הביזה

70% מהשכירים מרוויחים פחות מ-8,700 ₪ בחודש, השכר הממוצע. בדיקות מעלות כי השכר החציוני - הנתון שהממשלה מקפידה להחביא - עומד כנראה באזור ה-5,850 ₪. כלומר, מחצית מהאוכלוסיה מרוויחה פחות ממנו. המשכורת הממוצעת לשכיר, מצאה הלמ"ס, היתה בשנת 2010 99.6% ממה שהיתה ב-2004; אבל מדד המחירים לצרכן לא ירד בארבע עשיריות האחוז בשש השנים ההן; להיפך, הוא עלה ב-20%. שיעור המיסים העקיפים בישראל עלה בעשור האחרון מ-40% ל-49%, בעוד המיסים הישירים - שמשפיעים בעיקר על העשירים - דווקא יורדים. מס החברות ממשיך לרדת, מה שגורם לבור בהכנסות ממיסים, מה שגורם לאוצר להכביד את היד על האנשים הקטנים, שרק מנסים לגמור את החודש. זה, כמובן, כשהוא לא פשוט מכניס את היד לכיס שלהם וגונב.

 

העשירים מתעשרים במהירות, העניים מתרוששים במהירות, וחבר המנהלים? הוא מאשר את המשך הביזה, ואפילו מאיץ אותה. בינתיים, הכל מחזיק בגלל התירוץ הבטחוני. כשזה לא יחזיק יותר, תשובה, אריסון ושות' יפתחו את מצנחי הזהב שלהם וימשיכו הלאה, ואולי יזכרו להעניק ג'ובים שמנים לעובדי הציבור שהיטיבו איתם. סמי עופר, למדנו לאחר מותו, אפילו לא היה אזרח ישראלי; הוא היה נתין נסיכות מונאקו.

 

ואנחנו? אנחנו מדברים על קוטג'.

מי צריך פרוטקציה כשיש חברים

הכנסת ערכה השבוע את "יום הסביבה", והרבה הודעות יח"צ שוחרות טוב יצאו משם. הודעה הרבה יותר יצוגית היתה זו: השפד"ן, איגוד השופכין של גוש דן, לא ישלם את היטלי זיהום המים שלו עד 2013. זה יחסוך לשפד"ן 25 מיליוני שקלים, ובהתאם יגרע מהכנסות המדינה את אותם 25 מיליונים. כמסתבר, קל יותר לאוצר להוציא 600 מיליונים מכיסם של עובדים מאשר לשכנע חברה ציבורית לשלם עבור הנזק שהיא גורמת לציבור.

 

זה לא קרה במקרה, כמובן, לשפד"ן יש חברים טובים בליכוד ובקדימה. היא חברה שמכניסה לא מעט כסף, לא איזה עובד ציבור שמשתכר אל צרור נקוב. ככה זה.

 

וככה זה יהיה, עד שנקום ונהיה כמו יוון, כמו ספרד, כמו מצרים. כל זמן שנקליק "לייק" על איזה הבל-קוטג', המשחק יימשך.

 

ספין השבוע: בינימין נתניהו

האיש שטבע את הביטוי "האיש השמן", ושהתייחס לחברת החשמל כאל ספינת מלחמה נאצית שיש להטביע - מילים שלו, לא שלי - הצליח לגרד השבוע תקציב של כמה עשרות אלפי שקלים ליחצ"ן, עמירם פליישר.

 

תפקידו של פליישר יהיה להסביר את מהלכיו הכלכליים של נתניהו, ביניהם יוזמת ה"סופרטנקר" להעברת אדמות הציבור לאוליגרכים תמורת פרוטות.

 

למישהו שיעשה את העבודה שהדובר של לשכת נתניהו היה צריך לעשות, יש כסף. לרופאים, כמסתבר, אין.

 

צדיקי השבוע: מחרימי הקוטג'

יש הרבה דברים שליליים לומר על החרם הזה, שנופח למימדי מהפכה-עאלק. כאילו יש בהמנעות מצריכת מוצר אחד איזשהו דמיון למה שעובר על הסורים המתקוממים, למשל. אבל כחרם צרכנים - אם מתייחסים אליו ככזה - הוא מצליח: רשת השיווק מגה, שראתה צניחה של 35% במכירות הקוטג', החלה להפעיל לחץ על המחלבות להוריד את המחירים. הציבור, אם הוא מתאגד, יכול להשיג הישגים. רק שאין לבלבל בין ההישג המוגבל מאד הזה - הורדת מחירו של מוצר אחד, שתאגידי החלב, יש מקום לחשוש, יפצו עצמם עליו על ידי העלאה שקטה של מחירים אחרים - ובין שידוד המערכות המטלטל שהמשק הישראלי זקוק לו.