דני דנקנר שלט בבנק הפועלים. ומי שלט בו?

>> במאי 2009, בעיצומו של המאבק שניהל בנק ישראל להדחתו של יו"ר בנק הפועלים דאז דני דנקנר, אמר אחד הבנקאים הבכירים בישראל באותה עת בנימה של אמפתיה על מצבו של דנקנר: "מסכן דני, אין לו כסף. אם הוא יודח הוא יהיה בבעיה".

האמירה נשמעה מטרידה מכל היבט שהוא, אבל מה שבעיקר הטריד היא העובדה שהיתה ידועה לכל הבנקאים בישראל: יו"ר בנק הפועלים, הבנק הגדול בישראל, הוא איש שאין לו כסף, ואם לדייק - הוא איש שחייב הרבה מאוד כסף.

חלק מהעובדות לגבי מצבו הפיננסי של דני דנקנר היו ידועות כבר אז. הוא היה שותף עם בני משפחתו בחברת ההשקעות הכושלת אלרן, שהיתה בגירעונות כבדים בהונה העצמי והיתה חייבת קרוב ל-200 מיליון שקל, והוא עבר משבר גירושים שעלה לו כסף רב. הפרקליטות מייחסת לדנקנר עסקה סיבובית שבמסגרתה אילץ את בנק הפועלים לתת הלוואה לאיש העסקים הטורקי הליט צ'ינגלגולו, וזה מצדו העניק לדנקנר הלוואה. חלק מכספי ההלוואה, בסך 15 מיליון שקל, הוא העביר באופן מיידי לבן דודו נוחי דנקנר כהחזר הלוואה.

מהמכתב ששלחה פרקליטות המדינה לדני דנקנר התברר כי המצוקה הכלכלית הובילה אותו לתסבוכת עצומה, שבגינה הוא חשוד בעבירות של מרמה, שוחד והלבנת הון בהיקף של מיליוני דולרים. העבירות הפליליות עוד יתבררו במסגרת השימוע המתוכנן לו ועם הגשת כתב האישום. ואולם עוד לפני כן, הפרשה המטרידה הזו חושפת צורך בבדק בית בהול בפיקוח על הבנקים בבנק ישראל.

המפקח על הבנקים הקודם, רוני חזקיהו, הצטייר בפרשה זו כרגולטור תקיף וקפדן שדרש להדיח את דנקנר מתפקידו, ולא היסס להתעמת עמו ועם בעלת השליטה בבנק, שרי אריסון. גם המפקח שקדם לו, יואב להמן, הצטייר כקשוח למדי כשדרש בזמנו מדנקנר, בעת ששימש סגן יו"ר דירקטוריון הבנק, להעביר את חדרו הרחק מזה של המנכ"ל באותה תקופה, צבי זיו. הנימוק היה שבנק ישראל רוצה לראות הפרדה ברורה יותר בין הדירקטוריון להנהלה, והדרך שבה מצא בנק ישראל לעשות זאת היתה להרחיק את חדרו של דנקנר מזה של זיו בכמה מטרים.

מקריאת כתב החשדות בעניינו של דנקנר נראה כי הפרדת החדרים לא עלתה יפה. היא לא הביאה כלל להפרדה בין הדירקטוריון להנהלה, לא סיפקה מענה לבעיית הממשל התאגידי הרקוב והמושחת שניהל את הפועלים באותה תקופה, ולא מנעה מהיו"ר לעשות בבנק כבתוך שלו ולגרור עצמו לתסבוכת עסקית ופלילית.

בצה"ל אומרים לעתים על פקודות שהן "נכתבו בדם". בפיקוח על הבנקים לא חסרות הוראות והנחיות שחלקן נכתבו בדם של פרשיות שחיתות, הונאות וקריסת בנקים. זה לא הספיק כדי למנוע את פרשת דנקנר, שחשפה תמונת מצב חמורה ומבהילה מבחינת השלכותיה על ניהול הבנקים.

מאיפה שלא מסתכלים על הפרשה מתגלות בעיות, שאת חלקן היה ניתן למנוע. כך למשל, קשה להבין מדוע בנק ישראל מוכן לאשר מינוי ליו"ר בנק של אדם שחייב סכומי כסף גדולים. מי שחולש על מערכת פיננסית אדירה, שמספקת אשראי לשלישי מהמשק, לא יכול להיות בעצמו חייב גדול. זה נוגע הן ליו"ר הבנק, הן למנכ"ל שלו, הן לנושאי משרה בכירים אחרים והן לבעלי השליטה בבנק.

פרשת דנקנר מוכיחה כי חשיפה של נושא משרה בכירה בבנק לחובות אישיים היא מתכון קטלני למהלכים שמסבכים את הבנק ואת מנהליו באופן אישי, ומשום כך פוגעים ביציבותו ואחריותו למפקידים מן הציבור.

ממשל תאגידי עלוב

דנקנר היה מסובך בהלוואות לא רק לבנקים, אלא גם לבן דודו נוחי דנקנר. לא מדובר בסתם בן דוד, אלא בבעל השליטה בקונצרן הגדול בישראל, שהוא גם אחד משלושת הלווים הגדולים של בנק הפועלים. אמנם בבנק ישראל יש הנחיות ברורות שאמורות למנוע מדירקטורים לקחת חלק בדיונים שמציבים אותם בניגודי עניינים, אבל היקף העסקים של אי.די.בי ושל קונצרנים גדולים אחרים הוא עצום ומשורשר לחברות וענפים רבים.

נטילת הלוואה אישית של דירקטור או נושא משרה מתאגיד או אדם השולט בתאגיד שהוא לווה של הבנק, בהכרח מציבה את נוטל ההלוואה בניגוד עניינים ומחייבת דיווח לכל הנוגעים בדבר. בממשל התאגידי העלוב שהיה בהפועלים, איש לא ידע על ההלוואה הזו, הגם שרבים ידעו כי מערכת הקשרים בין נוחי לדני קרובה וחברית.

כישלון הממשל התאגידי בולט גם כשבוחנים את התנהלות הפועלים ברכישת הבנק הטורקי פוזיטיף. עשיית עסקים ורכישת בנקים היא עניין שאמור להיות באחריות הנהלת הבנק, ואילו הדירקטוריון אמור לפקח על כך. בהפועלים התהפכו היוצרות: הדירקטוריון, בראשות דנקנר וקודמו שלמה נחמה, היה מעורב עד צוואר ברכישת פוזיטיף, ודנקנר אף הרחיק לכת וסגר בעצמו פרטים רבים הקשורים לעסקה כשהוא מותיר את ההנהלה כחותמת גומי למהלך. משם העניינים כבר התגלגלו לפרשיית השוחד המיוחסת לו.