כך נציל את העולם

בתורת הכלכלה קיים בדרך כלל "פתרון בית ספר" לכל מחלה: אם משק מאט, מורידים את הריבית ושופכים כסף ממשלתי כדי לעודד את הפעילות; אם הכלכלה מתחממת ומתעורר חשש מפני אינפלציה, עושים את ההפך. אלא שבמשבר הגלובלי הנוכחי, בגלל האופי המיוחד שלו, אף אחת מהתרופות הרגילות אינה מתאימה, או אינה אפשרית משיקולים פוליטיים. הכלכלה הגלובלית נראית כמו אוטובוס שנוסע לעבר התהום בהילוך אטי - כולם מביטים בו אבל אי אפשר לעצור אותו.

אי אפשר, למשל, להוריד ריבית - פשוט כי הריביות בארה"ב וביפאן הן כבר ברמה של אפס, וגם באירופה הריבית נמוכה. גם אי אפשר, או כך לפחות חושבים רוב המנהיגים בעולם המערבי, לפתוח את הברזים ולהזרים כסף בדרך של הגדלת ההוצאה הממשלתית. הסיבה: כל מדינות המערב נמצאות בחובות עתק בקנה מידה היסטורי, שאותם צריך לצמצם.

אלא שמי שמצמצם את הוצאות הממשלה מגלה שהוא מכניס את המשק שלו להאטה נוספת, ההכנסות ממסים מצטמקות - וחובות המדינה דווקא גדלים עוד יותר. זה מה שקורה ליוון, שאישרה בשבוע שעבר סיבוב נוסף של קיצוצי תקציב למרות הפגנת הרחוב הגדולה ביותר אי פעם שהתקיימה באתונה. באירופה הסיפור מסובך עוד יותר. שם החובות והמשברים ממוקדים במדינות מסוימות - יוון, פורטוגל, אירלנד ואולי גם ספרד ואיטליה - ואין נכונות מצד מדינות אחרות, במיוחד גרמניה, לשלם את החשבון על הרשלנות התקציבית של אחיותיהן לגוש היורו.

בועטים בקופסה

למעשה, גם מי שעוקב בקפדנות אחרי החדשות הכלכליות לא שמע על פתרון כולל למשבר הכלכלי, בוודאי שלא פתרון משכנע. לכל היותר הוא שמע על רעיונות ועל דיונים להגדלת ערבויות והזרמות הון למערכות הבנקאות. והוא גם שמע שכל אלה הם לא יותר מדחייה של יום הדין, או כפי שאומרים בתקשורת הכלכלית בחו"ל: "לבעוט את הפחית להמשך הרחוב". אבל זה לא אומר שאין פתרונות, או לפחות ניסיונות להציע כאלה. ג'ורג' סורוס, בעליה של קרן גידור, מיליארדר ואדם שמנסה זה שנים להפוך את עצמו ממנהל כספים לאיש חזון כלכלי, מציע פתרון משלו למשבר האירופי.

זה הולך כך:

1. כדי לפתור את המשבר הפיננסי, על אירופה להכריז מיידית על ערבות ממשלתית מלאה למערכת הבנקאות.

2. בתמורה, הבנקים הגדולים יסכימו להיות כפופים לבנק המרכזי האירופי ולהוראותיו.

3. כדי לפתור את בעיית גיוסי ההון של המדינות, על אירופה להוריד את הריבית בשיעור חד. כך יוכלו המדינות לממן את גירעונותיהם על ידי הנפקת איגרות חוב לזמן קצר שאותן ירכשו הבנקים.

4. סיכום: שלושת המהלכים הראשונים ירגיעו את השווקים, ואז יוכלו מנהיגי אירופה לכתוב מחדש את הנהלים לטיפול במשברים ובמדינות סוררות כמו יוון, ובמקביל לאפיין אסטרטגיה לחידוש הצמיחה. האם זה יעבוד? לסורוס, למרות המיליארדים שבחשבון הבנק שלו, אין המשקל האקדמי הנדרש כדי לקדם את הרעיונות הללו.

לכלכלן נוריאל רוביני דווקא יש משקל כזה. "ד"ר דום" אמנם ממשיך לראות שחורות, אבל לשם שינוי הוא גם מציע פתרונות. יחד שני אקדמאים אחרים, רוביני הנמרץ מקדם תוכנית מקיפה בשם "הדרך קדימה" לפתרון המשבר הכלכלי בארה"ב, שעל פי הניתוח שלו הוא תוצאה של בועת אשראי שהשאירה את ארה"ב עם חובות עצומים. אלה גורמים לירידה בביקושים, אבטלה גבוהה ושכר נמוך.

גם הפתרון של רוביני בנוי על שלושה יסודות:

1. תוכנית השקעה ממשלתית מסיבית של 1.2 טריליון (אלף מיליארד) דולר על פני חמש עד שבע שנים לבניית מחדש של התשתיות הלאומיות המזדקנות בארה"ב. הוא מדבר בעיקר על השקעה באנרגיה, תחבורה, חינוך, מים ומחקר ופיתוח. התוכנית תיצור מקומות עבודה ובסיס חדש לכלכלה יעילה.

2. תוכנית לאומית מקיפה לפריסה ומחיקה של חובות, בעיקר בתחומי הדיור, המשכנתאות והבנקאות.

3. סדרה של רפורמות גלובליות בהנהגת ה-G20, המיועדות ליצור איזון בינלאומי חדש. אלה יכללו עדכון שערי מטבע, עידוד צריכה מקומית בסין ובשווקים המתפתחים האחרים, קרן למיחזור עודפי מט"ח של מדינות על ידי השקעתם במערב ורפורמה בקרן המטבע ובבנק העולמי. בניגוד לסורוס שמציע רק עקרונות, התוכנית של רוביני מפורטת, וכוללת עשרות סעיפים ופתרונות נקודתיים.

אבל האם יש סיכוי שהתוכניות יאומצו על ידי מקבלי ההחלטות? נראה שלא, כי המציאות והאילוצים הפוליטיים של כל מנהיג בכל מדינה הרבה יותר מורכבים מחייהם של הכלכלנים. אבל הן מדגישות דבר אחד: המשבר אינו תוצאה של אסון טבע או אפילו מלחמה, אלא של מדיניות כלכלית שגויה ושל חוסר פיקוח ובקרה, גם בארה"ב וגם באירופה. הדעת נותנת שאפשר למצוא למשבר הזה פתרון מעשי, והשאלה היא לאיזה עומק צריכה המציאות הכלכלית להידרדר עד שהפוליטיקאים יבינו שאין להם ברירה, ועליהם לקבל החלטות גדולות ונועזות.