המחאה החברתית גוועת או סתם נחה?

>> אז מה? האם המחאה החברתית גוועת? האם היא מתחילה להתמסד ולהתגבש לכדי פעילות פוליטית סטנדרטית? האם החורף, שנת הלימודים החדשה, החגים ופסטיבלי גלעד שליט ואיראן השכיחו מלבם של הישראלים את ההתעוררות החברתית-צרכנית של קיץ 2011?

הניסיון לזהות היכן בדיוק עומדת המחאה הוא כמו הניסיון לחפש במערכת ניווט לוויינית יעד שלא הוגדר היטב; התוצאה היא כמה מסלולים שונים ליעדים שונים. השאלה אם אנחנו בדרך הנכונה תלויה ביעדים המדויקים שתגדיר לעצמה החברה הישראלית.

השלב הראשון של המחאה היה חוסר שביעות רצון ותסכול ציבורי עמוק. בשלב השני הציבור יצא לרחובות, הקים אוהלים, הפגין והחרים מוצרי חלב. כעת אנחנו בשלב השלישי, והוא יכול להתפתח לכמה כיוונים: האחד הוא מהומות רחוב והתנפלות על מוקדי שלטון (כמו במדינות ערב). השני הוא שהממשלה והמערכת הפוליטית יאמצו חלק משמעותי מדרישות המחאה וייתנו להן מענה הולם. השלישי הוא שתנועות המחאה ינצלו את האהדה הציבורית ויקימו מפלגות שירוצו לכנסת על טיקט חברתי.

נראה כי צעדי הממשלה - הקמת ועדת טרכטנברג וקידום הטיפול בריכוזיות, כמו גם ניסיונות של חברות עסקיות להפיס את דעתם של הצרכנים בהפחתת מחירים - מרחיקים בשלב זה את האפשרות למהפכה אלימה, כך ששתי האופציות האחרות רלוונטיות יותר. אמנם כן, יש אין ספור רמזים לשינוי, הן בתודעה הציבורית הן בהלך הרוח בשלטון, וניתן לקבוע בזהירות שהציבור הישראלי יצא מאדישותו. ואולם הניצנים הללו שבריריים, והדרך לשינוי עוד ארוכה. עדיין אורבות סכנות לא מעטות - מהלכים פופוליסטיים או קצרי טווח או בעלי משמעות תדמיתית יותר מתשתיתית, שבכוחם להשתיק את המחאה או לגרור אותה לפינות שלא יקדמו את הצדק החברתי.

שתי טעויות של מארגני המחאה

הטעות הראשונה של אנשי המחאה היתה לראות בהגדלה אפשרית של תקציב המדינה את הישגם הגדול. מלבד הנזק האפשרי של גירעונות תקציביים גדולים, יש כאן פוטנציאל לנזק גדול לא פחות בדחיקת הרעיון לסדר עדיפויות חדש. כי מהו שינוי סדר עדיפויות אם לא העברת תקציב ממקום שבו הוא מחולק בצורה לא יעילה ולא צודקת למקום שבו תרומתו יעילה וצודקת הרבה יותר?

הגדלה תקציבית מאפשרת לממשלה ולמקבלי ההחלטות לשנות את סדר העדיפויות, אלא שבסופו של דבר היא תביא (בגלל הגירעונות הכבדים) למצב שבו לא יהיה סדר עדיפויות לא בהקצאת המשאבים ולא בקיצוצם בעת משבר. זה מה שקורה כעת בבריטניה, שבה ממשל דיוויד קמרון מקצץ מכל הבא ליד. לכן, הדגש של אנשי המחאה חייב להיות שינוי סדרי העדיפויות בתוך התקציב, כי זה מה שיחולל שינוי של ממש.

הטעות השנייה של אנשי המחאה ושל חלק מדורשי מדינת הרווחה היא שהם לא אומרים לציבור מהי המשמעות של דרישה כזאת. מדינת רווחה שמעניקה סל שירותים גדול ורחב חייבת לממן את העלויות הללו, והמקור המרכזי למימון יכול להיות רק מסים. או נכון יותר - העלאת מסים.

במדינות שמיושמים בהן עקרונות של מדינת רווחה תשלומי המס גבוהים, אבל גם רמת ההומוגניות החברתית גבוהה. המחקרים מראים שהומוגניות חברתית גבוהה היא תנאי הכרחי לסולידריות. ישראל היא חברה הטרוגנית למדי. לא כולם משרתים בצבא, לא כולם עובדים. אפילו בתוך קבוצות שבהן היינו מצפים למצוא סולידריות חברתית, כמו ההסתדרות וועדי העובדים הגדולים, תמצאו לכל היותר סולידריות של מועדון מצומצם של מקורבים. אין סולידריות בקרב עובדי קבלן, עובדי דור ב' או עובדי חברות כוח אדם. אז על איזה מדינת רווחה הם מדברים? ככל שחולף הזמן, גובר הצורך ביציקת תוכן ממשי לסיסמאות שהופרחו כאן בקיץ האחרון, והצורך הזה מציב בפני כל הצדדים דילמות אמיתיות באשר לשיטה הכלכלית-חברתית שנדרשת כעת בישראל.

המעורבות הציבורית עלתה כיתה

למחאה החברתית יש בשלב הזה לא מעט הישגים בולטים - המלצות ועדת טרכטנברג, קידום הטיפול בריכוזיות המשקית, הזעזועים בשוק החלב, וגם העלאה לסדר היום של סוגיות כמו העסקת עובדי קבלן. אבל ההישג הגדול באמת הוא המעורבות הציבורית הגדולה בסוגיות כלכליות וחברתיות, שעלתה כיתה במהלך הקיץ האחרון. המעורבות הזאת היא תנאי הכרחי להמשך המהפכה החברתית, והיא זו שמניעה תהליכים משמעותיים שילכו ויתפתחו כל עוד המעורבות תישמר ותתפתח.

אחד התהליכים שמתפתחים בימים אלה נוגע למערכות היחסים בין רשתות שיווק לספקים שלהן. בעידן האפתיות שקדם למחאה, הדיאלוג בין רשתות השיווק לספקים נסוב על העיקרון של "אנחנו לא רוצים להיות פראיירים". כלומר, רשתות השיווק דאגו תמיד שהספקים ימכרו להם מוצרים במחירים הוגנים בהשוואה למחיר שבו הם מוכרים למתחרים שלהם. מנהלי רשתות שיווק היו מרוצים כל עוד ספק לא מכר למתחרה שלהם מוצרים במחיר נמוך יותר. זה גרם לכך שמוקד התחרות היה בשאלת עלויות הקנייה מהספקים. כעת זה משתנה.

המחאה העניקה לרשתות השיווק יותר כוח מול הספקים, וכעת הדיאלוג מבוסס גם על כך שהצרכנים פחות אדישים מבעבר. הם בודקים מחירים, עושים השוואות ומוכנים לוותר על מוצרים. אם המחאה תיחלש, הדיאלוג בין ספקים לרשתות יחזור לקדמותו.

המחאה נותנת כוח לציבור מול הממשלה כדי שזו תפעל למענו, היא מעמתת בין יצרנים למשווקים ומחייבת את שניהם להתייעל ולהוריד מחירים, היא מעלה לסדר היום צרכים של אוכלוסיות מוחלשות כמו עובדי קבלן, והיא השוט הציבורי הכי אפקטיבי על מקבלי החלטות ועל המגזר העסקי. לכן, תמיכה במחאה והשארתה במקום מרכזי בסדר היום הציבורי הם מחויבי המציאות כדי שזו לא תיזכר כהתעוררות עונתית ורומנטית, שפינתה את מקומה לסדר יום אחר.