בעבר לעיני היה אומץ לב ציבורי
פופולרי לתקוף את הסימפטום - אך המציאות של עובדי קבלן מורכבת
אתמול, לצד הפרסומים בדבר ההשבתה הצפויה של המשק היום בגין דרישת ההסתדרות לבטל את העסקת עובדי הקבלן בממשלה, פורסמה ידיעה נוספת, צנועה יותר. הידיעה סיפרה כי יש עיכובים בהטמעת רפורמת עוז לתמורה בתיכונים, בשל דרישת פקידים במשרד החינוך לקבל תוספת שכר בגין העבודה הנוספת הכרוכה בהפעלת הרפורמה.
זו לא הפעם הראשונה שבה ידיעות מעין אלה מופיעות בעיתונות, ובדרך כלל הן מושכות תשומת לב מועטה. הפעלתה של קצבת מס הכנסה שלילי - אחת הקצבאות החשובות ביותר לתמיכה בעובדים עניים - התעכבה זמן רב בשל דרישה דומה של עובדי רשות המסים לקבל פיצוי בגין תוספת העבודה שיצרה הרפורמה. למעשה, דרישת העובדים בשירות המדינה לקבל פיצוי על תוספת עבודה אינה נעצרת שם.
מנכ"ל בכיר ביחידה ממשלתית גדולה וחשובה סיפר ל-TheMarker בתסכול איך הוא נדרש בידי ועד העובדים שלו לשלם פיצוי לעובדים בשל שינוי שיזם בסדרי העבודה, שהיה כרוך בהפחתת מספר שעות קבלת הקהל. שימו לב - הפחתה במספר שעות קבלת הקהל, לא תוספת שעות.
כשרק נכנס לתפקידו כיו"ר ההסתדרות, עופר עיני הודה באומץ לב ציבורי חריג כי המציאות הנוראה של העסקת עובדי קבלן היא באשמת ההסתדרות - משום שההסתדרות היתה כה נוקשה בדרישות ההעסקה שלה כל השנים, עד שדחפה את המעסיקים לחפש כל פתרון תעסוקתי, ובלבד שלא להעסיק עובדים קבועים.
אומץ הלב הציבורי של עיני התחלף מאז בציניות פוליטית (מדוע זה תמיד קורה לכל המנהיגים שלנו?), וספק אם נשמע את יו"ר ההסתדרות מודה היום שעובדי הקבלן הם במידה רבה יציר כפיו - אך הציניות אין בה כדי לשנות את המציאות.
התופעה הנרחבת של העסקת עובדי קבלן - בממשלה, בשלטון המקומי וגם במגזר הפרטי - היא במידה לא מועטה סימפטום של הבעיה ולא הבעיה עצמה. זה הסימפטום של מערכת יחסי עבודה מעוותת שבה כולם מנסים לדפוק את כולם כל הזמן. לכן העובדים המאוגדים לא מסכימים להזיז אטב מבלי לקבל תמורה נוספת על כך, ואילו המעסיקים לא מסכימים לשלם תוספות שכר לעובדים אלא תחת אילוצי שביתות, ועושים כל שהם יכולים כדי להתחמק מהאילוץ של העבודה המאורגנת.
בדרך נוצרה המציאות הקוטבית הזו: העבודה המאורגנת הבאישה את ריחה, בהיותה כסות לוועדי עובדים כוחניים וסחטניים המנצלים לרעה את כוחם כדי להשיג מהמדינה הטבות מופרזות. המחשה לכך ניתן למצוא בכתבה של שרון שפורר על "המלך חסן", שפורסמה בשבוע שעבר במוסף "הארץ" (http://bit.ly/rSxzVg). הכתבה מגוללת את סיפורו של אלון חסן, ממנהיגי העובדים בנמל אשדוד, כהמחשה לכך. מנגד, העבודה הבלתי-מאורגנת של עובדי הקבלן הבאישה גם היא את ריחה, בהיותה אמצעי לניצול לרעה של עוצמת המעסיקים באמצעות פגיעה בזכויות העובדים החלשים - פגיעה הגובלת לעתים בניצול של ממש.
זו כמובן תוצאה מפוארת שאופיינית במיוחד לדרך ניהולה של מדינת ישראל: במקום לפתור בעיה קיימת (הקיבעון של ההסכמים הקיבוציים בשירות הציבודי), מתמודדים עמה באמצעות יצירת בעיה חדשה (ניצול של עובדי קבלן). כך בעיה אחת מצטרפת לאחרת, ונוצרת תסבוכת ניהולית שאיש אינו מצליח להיחלץ ממנה כבר עשרות שנים.
בתחילת דרכו העז עיני להביט נכוחה בבעיה עצמה, ולזהות שכדי לפתור את הסימפטום (עובדי הקבלן) צריך לטפל קודם כל בבעיה עצמה (הקיבעון של ההסכמים הקיבוציים). מאז זרמו הרבה מים בירדן, וגם הסיסמאות של המחאה החברתית העמידו את ההסתדרות בעמדה לחוצה, ולכן עיני של סתיו 2011 כבר אינו נושא עיניו לבעיה. הוא, כמו חלק מראשי המחאה, מתנפל עכשיו רק על הסימפטום - תוך שהוא מתעלם מהגורם שהביא ללידתו של הסימפטום מלכתחילה.
אין ספק שהניצול של עובדי הקבלן צריך להיפסק. אין ספק שהממשלה - ובעיקר משרד האוצר - כשלו בצמצום מספר עובדי הקבלן או בשיפור תנאיהם, וטוב עושה ההסתדרות שהיא לוחצת את הממשלה להתייחס לבעיה. אין ספק כי יש למצוא דרכים לשפר את תנאי העבודה של עובדי הקבלן, ובכלל לצמצם במידת האפשר את ההעסקה של עובדי קבלן במגזר הציבורי. ואולם אין ספק גם כי זה לא יוכל לקרות מבלי שנמצא קודם דרך להגיע לאמנה חברתית חדשה במגזר הציבורי - כזו שתאפשר להכניס יותר גמישות ניהולית ותאפשר לקדם עובדים בהתאם לביצועיהם. אבל גם תאפשר לעובדים לקבל שכר טוב יותר וקידום טוב יותר - בלי צורך להשתמש כל הזמן בנשק השביתות.
היטפלות רק לסמפטום של עובדי הקבלן היא קלה, פופולרית וגם מספקת מאוד. שוב יש "ממשלה רעה" שקל להאשים אותה, וזה בוודאי נוח מאוד לעיני. אלא שהמציאות של עובדי הקבלן היא מורכבת הרבה יותר, ובה יש לא רק "ממשלה רעה" אלא גם ועדי עובדים רעים וכוחניים, וגם הסתדרות רעה ובעיקר מאובנת.
אם עיני באמת רוצה לתרום לקידומה של מדינת ישראל, ולא רק לרשום לעצמו רווח פוליטי קצר טווח, הוא צריך לחדש ימיו כקדם, לאזור אומץ לב ציבורי ולקדם פתרון כולל לרפורמה ביחסי העבודה במגזר הציבורי.