תעלומת הוניל הקטלני

אני אוהבת את כל סוגי הטישיו, בלי אפליה: גדולים, קטנים, בוורוד ובצהוב, עם כלבים ועם לבבות ועם סתם נקודות קטנות דביליות. אבל בעיקר אני אוהבת את הטישיו הממכר, זה שאחרי שני קינוחים אני מסרבת לחיות בלעדיו.

הראשון שדרדרו אותי אליו היה "קליקס קולדקר", מוצר עילית, לבן ונכנס לי לווריד, עם אלוורה וכמה ויטמינים. אני יכולה להישבע שאחרי קינוח אחד הוא למעשה תיקן לי את האף, אם לא סידר לי גם ניתוח פלסטי זריז תוך כדי. מהרגע שבו נשלף הלבן-הלבן הזה מהקופסה, הייתי מוכנה לשלם עבורו ערימות שקלים ולו רק שיהא מונח על השולחן לצד המיטה שלי. בשלב שבו מכירת הכליה שלי עמדה על הפרק, נאלצתי למצוא תחליף. 20 שקלים זה הרבה מדי עבור 130 חתיכות נייר.

והנה, גליל נייר טואלט תמים בגוון קרמי שהיה מונח על שולחני דרדר אותי שוב. מדובר במוצר מסדרת הכלבלבים של לילי, שגם כך מתהדרת ברכות יוצאת דופן יחסית למוצרים האחרים בשוק, ועכשיו, לא רק רכה כי אם גם ניחוחית, ולא סתם ניחוח: וניל קטלני.

על טעם וריח

קשה לומר שהניחוח שהדביקו על נייר הטואלט המדובר הוא כל כך חינני. למעשה, בהסנפה ראשונה היה נדמה שמישהו שחרר בחדר. הניחוח - שנקרא בפי המשווקים וניל, הוא למעשה אחיו החורג של הווניל – "וניל לוואי". משהו שמשלב בין החסרונות של פינה-קולדה לאלו של הבננה. אבל למרות מכת הריח הקשה, בהסנפות הבאות כבר לקיתי בתחושת התמכרות מוכרת, בעיקר בגלל נייר הטואלט עצמו, רך ועבה עד שאפשר להתכסות איתו בלילות הקרים.

יש הגורסים שנייר טואלט מיועד גם לניגוב איברים אינטימיים בגוף. ייתכן. אני לא מאמינה שהייתי מוכנה לנגב איתו שום דבר חוץ מאשר את אפי, הן משום שלא נראה לי ראוי לקרב את חומרי הטעם והריח הללו למקומות רגישים, והן משום שהחבר'ה שם במילא לא מריחים כלום. כמו כן, אני מאמינה שברגע שהצנרת תתוקן והמערכת תחזור לעבוד כהלכה וללא נזלת מיותרת, גם האף לא יסתדר עם הניחוח ההזוי. מכאן שמדובר בנייר טואלט לחורף מצונן בלבד, וכל ניסיון להשתמש בנייר בסיטואציה אחרת תבריח אתכם מהמוצר.

בשורה התחתונה

שווה? ובכן, תו המחיר על הכלבלב הריחני הוא 42 שקלים לאריזה של 32 גלילים. בעיני זה קצת יקר, אולם עדיין משתלם יותר מאשר קופסה של קלינקס. מומלץ בעיקר לשימוש אפי ארוך טווח ופחות לשימוש ישבני יומיומי.