מתווכם של שני אדונים: צביקה גור מזגזג

מה עושה מתווך שמגלה כי עסקה על נכס אותו הוא מנסה למכור נחתמה ממש מתחת לאפו מול לקוח שלא הוא ייצג? יש להניח שמרבית המתווכים היו משלימים עם האכזבה בשקט וממשיכים בחייהם המקצועיים, מתוך תקווה שבפעם הבאה שתיקרה בדרכם הזדמנות שכזו, הם יידעו לנצל אותה. ואולם לא כך פעלה חברת בית אמזלג בע"מ, בהנהלת צביקה גור, שהחליטה לתבוע את אפריקה ישראל במיליוני שקלים, בטענה שלא קיבלה דמי תיווך המגיעים לה על סיוע בחתימת עסקת ענק ברומניה.

מפסק דין שניתן באחרונה עולה כי לא רק שמעורבות גור היתה קלושה, אם בכלל, בעסקה שנחתמה, אלא שלמעשה הוא שימש מתווך באותו הזמן מטעם חברת נכסים ובניין, שבשליטת אי.די.בי. רק לאחר שדווקא פרמייר, חברה בת של אפריקה ישראל ברומניה, רכשה את הקרקע הנחשקת - 160 דונם בבוקרשט המיועדים למגורים, קניון, בית מלון ומשרדים, תמורת 78 מיליון יורו - החליט גור לצאת למהלך המשפטי.

הנתבעים היו אפריקה ישראל להשקעות בע"מ, אפריקה ישראל לנכסים בע"מ, אפריקה ישראל נכסים בינלאומיים, ואפ"י אירופה. כן נתבעו באופן אישי בכירים באפ"י אירופה - המנכ"ל אברהם נוטה (שנפטר מאז שהוגשה התביעה, והתביעה נגדו נמחקה), מנהל הפיתוח העסקי דוד חי ומנכ"ל הפעילות ברומניה ראובן חוור. כבר עם תחילת הדיון מחק שופט המחוזי, בנימין ארנון, את כלל הנתבעים מלבד אפ"י אירופה, שבה ראה נתבעת לגיטימית.

כדי לזכות בתביעה, בסך כ-5 מיליון שקל, הציגה בית אמזלג בע"מ מסכת עובדתית שלמה, שבסופו של דבר קרסה בשלבי העדויות והחקירה הנגדית. בפסק דינו לא הסתיר השופט ארנון את דעתו על רמת האמינות של גור, והגדיר את עדותו כ"מציאות חלופית". וכך, אף שזכה גור לניצחון מינורי באחד מסעיפי התביעה, הוא נאלץ לבסוף לשלם את כלל ההוצאות המשפטיות של כלל הנתבעים, בסך 200 אלף שקל.

מעבר לסיפור המעשה שבפסק הדין, ניתן ללמוד מהמקרה גם על דרכי הפעולה של חברות ישראליות במזרח אירופה, המתבססות לא פעם על מקורבים ומאכערים המבטיחים שביכולתם להניע עבורן תהליכים נדל"ניים, שיניבו בבוא העת רווחים נאים.

גרסה מלאה בסתירות

מפגשו הראשון של גור (שלא מחזיק ברשיון תיווך) עם שלוחתה האירופית של אפריקה ישראל, אפ"י אירופה, הוביל דווקא לתוצאות חיוביות מבחינת שני הצדדים. ב-2006 הוא פנה לנוטה, ששימש אז מנכ"ל אפ"י אירופה, ועניין אותו ברכישת קרקעות בשטח של 154 דונם המיועדים לבנייה בפראג.

נוטה הפנה את גור לדוד חלפי, מנהל חברת הבת של אפריקה ישראל בצ'כיה, פלורה. עסקה לרכישת הקרקעות, בשני שלבים, אכן יצאה בסופו של דבר לפועל באפריל-מאי 2007, תוך שגור גוזר ממנה קופון של 1.5%.

תוך כדי קידומה של העסקה בצ'כיה, ניסה גור בתחילת 2007 לעניין את אנשי אפריקה ישראל בשירותיו הטובים בעסקה נוספת, הפעם באזור בוקרשט. במקרה זה, מדובר היה בנכס שאנשי אפריקה ישראל כבר הכירו, אך לטענת גור הוא הציע להם ערך מוסף - היכרות אישית וקרובה עם איש העסקים מאיר בוקריס, בעל השליטה בחברת לרומט, שהקרקעות היו באותה העת בבעלותו.

גם במקרה הזה נפגש גור עם נוטה תחילה, וזה הפנה אותו למנהל הפיתוח העסקי של אפ"י אירופה, דוד חי. בפגישה שנערכה בין השניים במארס 2007, סוכם עקרונית כי שכר הטרחה שלו יהיה זכאי גור עבור שירותיו יהיה 0.75% מסכום רכישת הקרקעות ברומניה.

לצורך סגירתו הסופית של החוזה, הפנה חי את גור למנכ"ל הפעילות של אפ"י אירופה ברומניה, ראובן חוור, והשניים נפגשו בבית קפה ברעננה ב-1 באפריל 2007. אלא שכאן, טוענים באפ"י אירופה, נוצר נתק בין הצדדים לאחר שחוור לא מצא לנכון להסתייע בשירותי גור. לא התקיימה ביניהם כל תקשורת שהיא - בכתב, במייל או בטלפון - עד שחברת הבת של אפריקה ישראל ברומניה, פרמייר, חתמה על עסקת הענק. לאחר החתימה על העסקה, פנה גור לאנשי אפ"י אירופה בדרישה לקבל את חלקו, על פי הסכם שלטענת אפ"י אירופה מעולם לא סוכם או נחתם.

לטענת גור, אף שלא נחתם ההסכם בין הצדדים, הוא הבין שהוא פועל כמתווך בעסקה, ולכן פעל במשך חודשים ארוכים ללא לאות בכדי להביאה לסיומה המוצלח. משלא הושגה הסכמה בין הצדדים, פנה גור לבית המשפט.

ככל שהתקדמו הדיונים, נחשפו עוד ועוד פגמים בגרסתו הראשונית של גור. גם במהלך חקירתו הנגדית של גור התגלו סתירות רבות ביחס לאמירות קודמות שלו, או ביחס לראיות.

השיא היה כשהתברר לבית המשפט כי ככל הנראה לאורך כל התקופה האמורה אמנם פעל גור לקידום עסקה, אך עשה זאת דווקא עבור נכסים ובניין, שהתעניינה גם היא בקרקעות לרומט בבוקרשט. גור חתם עמה על חוזה המזכה אותו ב-1.7% מסכום עסקת הקרקעות, אם וכאשר זו תיחתם. הוא לא ציין עובדה זו - לא בתצהיריו ולא בכתב התביעה עצמו.

הדברים התבררו לאור טענת גור כי נסע פעמיים לבוקרשט לשם קידום העסקה מול לרומט. את טענתו הוא ביסס על שני כרטיסי טיסה לבירת רומניה. ואולם עד מהרה התברר כי הטיסות אכן התקיימו, אך לא מטעם אפ"י אירופה, וכי בפגישותיו עם בכירי לרומט נכחו עמו נציגים מטעם נכסים ובניין.

לאחר שבמהלך המשפט הוא עומת עם העובדות שלפיהן לא נסע לבוקרשט עבור אפ"י, הגדיל גור לעשות ודבק בגרסה חדשה. לפי גרסה זו, במסגרת פעולתו עבור נכסים ובניין ברומניה, הוא פעל בעצם מאחורי הקלעים עבור קבוצת אפ"י. כלומר למרות חוזהו החתום עם נכסים ובניין, פעולותיו "היו רק בשביל עסקת אפריקה ישראל", כלשונו. זאת מבלי שהודיע על נאמנותו החדשה לנכסים ובניין.

"צ'יק צ'ק נגמור את העסקה"

את פעילותו להכשלת המשא ומתן לכאורה מטעם נכסים ובניין - מאחורי גבה ובעת שהיה חתום עמה בחוזה - הסביר גור בכך ש"לא האמנתי ששני הצדדים מתאימים לעסקה הזו. הם גם דיברו בינם לבין עצמם שבסופו של דבר הם לא מאמינים שתצא עסקה. המנכ"לית סגי איתן היא ידידה טובה שלי, והיא אמרה לי זאת בצורה שלא משתמעת לשתי פנים - זה הכניס אותי לאמביוולנטיות".

אלא שגרסה זו הופרכה שוב ושוב על ידי חומר הראיות והעדויות. ראשית סתר את עדותו של גור מי שאחראי על פעילותה הבינלאומית של נכסים ובניין, אלי הראל. כשנשאל אם האמין באפשרות התממשותה של העסקה עם לרומט, ענה הראל כי "בכל עסקה אתה מאמין - אם לא אז לא היינו עובדים".

גם עו"ד יששכר בר הלל, שליווה את העסקה מצד לרומט, העיד כי גור דחף לעסקה עם נכסים ובניין ולא עם אפ"י אירופה: "אני זוכר שצביקה (גור, נ"ב) אמר לי 'תשמע, נכסים ובניין היא חברה רצינית ואתה אפשר לעשות עסקה מהירה. צ'יק צ'ק אנחנו נגמור את העסקה הזאת'". בית המשפט ציין כי מצא את עדויותיהם של הראל ובר הלל אמינות יותר מזו של גור.

עוד תהה בית המשפט, מדוע טרחה נכסים ובניין לנהל משא ומתן מורכב במשך כשלושה חודשים, שבו הושקעו כספים ומאמצים ושבמסגרתו נערכו שתי פגישות ברומניה, אם אכן גרסת גור היתה נכונה.

כראיה מכרעת נוספת, הציגו נציגי אפ"י ישראל בבית המשפט מייל ששלח גור ב-24 ביולי 2007 לאהוד אליצור, יומיים בלבד לפני שנחתם הסכם העקרונות בין לרומט לאפ"י אירופה. אליצור ניהל את המשא ומתן מטעם נכסים ובניין מול לרומט.

"כפוף להגעה לנוסח מסמך העקרונות, איזה לו"ז לחתימה/אישור דירקטוריון הנך רואה?", שאל גור בתכתובת. הוא נענה על ידי אליצור כי "ניתן להגיע לנוסח מוסכם עד סוף שבוע זה, ואז בשבוע הבא יתבצע תהליך של קבלת אישורים בנכסים ובלרומט".

גם כאן מצא בית המשפט הוכחה לכך שגם נכסים ובניין וגם גור עצמו ראו במשא ומתן בין נכסים ובניין לבין לרומט הליך אמיתי העשוי להבשיל לכדי עסקה מחייבת.

לנוכח שלל הסתירות, לא הסתיר השופט ארנון את הסתייגותו מרמת אמינותו של גור: "אני קובע, באופן פוזיטיבי, כי התרשמותי מעדותו של מר גור הינה שלילית, ואני מתקשה מאוד ליתן אמון בעדותו. חלקים מהותיים מעדותו של מר גור נמצאו על ידי בלתי-ראויים לאמון בית המשפט, ולמעט אותם חלקים שבהם עדותו גובתה בראיות חיצוניות, נמצא משקלה הראייתי של עדותו דל ביותר".

את הדיון חתם השופט באומרו: "לנוכח כל האמור לעיל, אני קובע כי לא נכרת בין התובעת לבין מי מהנתבעים הסכם מחייב לתשלום עמלת תיווך לתובעת ביחס לפרויקט בוקרשט".