במובן מסוים, שמי הוא יאיר לפיד

"במובן מסוים, שמי הוא ג'ייקוב הורנר" הוא משפט הפתיחה של הנובלה "סוף הדרך", יצירת המופת של ג'ון בארת' העוסקת בשיתוק הניהיליסטי של גיבורה, באקזיסטנציאליזם ובפער שבין שני אלה. המשפט המצוין הזה מנקר במוחי בכל עת שאני נתקל בקורותיה של הדמות, הכמעט ספרותית מכדי שתהיה אמיתית, של יאיר לפיד.

"סוף הדרך" אינה אסוציאציה יחידה בניסיון שלי לרדת לסוף הוויותו החמקמקה של שר האוצר הישראלי. שותפות לה דמויות נוספות הצצות בזכרוני כל אימת שאני עוקב אחרי עלילות לפיד: ריימונד שואו, הלא הוא המועמד המנצ'ורי; זליג של וודי אלן; פיטר פרינסיפל בתפקיד העיקרון הפיטרי; אולריך, האיש ללא תכונות של רוברט מוסיל; הברון החביב ממינכהאוזן; ובעיתות מצוקה אני פונה גם לצ'ונסי גרדינר של קושינסקי.

כתבות נוספות באתר TheMarker:

קילומטר הזהב // שוק המגה-יוקרה בטיילת של תל אביב שובר שיאים

"בברלין אין זהב על הרצפה, אבל מי שעובד או לומד - המדינה דואגת לו"

קל לחבב את לפיד. הוא אדם שמשוכנע עמוקות שהוא עושה את הדבר הנכון. הוא הטירן הכי מקסים בישראל, השולט ביד ברזל בקבוצה שאסף סביבו. הוא מקשיב לאחרים, אבל בפועל כמעט לא מושפע מדעתם. הוא מחליט לבדו מתוך תחושה פנימית של צדק, עם חוויה עצמית של האיש הטוב שבא להציל את העולם. הוא חווה את עצמו כאדם מוסרי, ולא כפוליטיקאי, ולשיטתו, החוויה המוסרית מוליכה אותו יותר מאשר הרצון לשלוט.

ייתכן שהוא מגלה על עצמו דברים מפתיעים על כוחניות, ואולי אפילו מזהה עד כמה הוא מניפולטיבי, אבל הוא יכול לשאת את הכל משום שהוא לחלוטין מאמין לעצמו. זו, אגב, הסיבה שלאנשים קל להאמין לו. הוא להטוטן של מלים שנוגעות בלב לשתי שניות, אבל זה מספיק לחלק לא קטן מאתנו. הביקורת מחליקה מעליו בקלות כשהוא מדמה שהשנאוצרים יבינו מחר שרק הוא ראה את התמונה הגדולה וצדק לאורך כל הדרך. ואם לא מחר - אז מחרתיים.

לפיד הוא תוצר מדויק של זמנו. כפי שביבי עם האנגלית והאיפור הלם את דור הטלוויזיה, לפיד הוא פרופיל פייסבוק מדבר שמתגלה במיטבו בטקסטים הפונים למכנה משותף ממוצע להפליא. כנציג נאמן, גם אם קצת מבוגר, של דורו, הוא מרשה לעצמו, כמו בלוגר נטול עורך, לכתוב על נושאים מבלי שלמד אותם לעומק, להישען על חיפוש רדוד כמקור המידע שלו, ונראה שהוא מעריך מהירות הרבה יותר מדיוק. אין בזה לכשעצמו משהו יוצא דופן, ודאי לא עבור פוליטיקאי, ודאי לא בהשוואה לרוב המוחלט של עמיתיו בכנסת ישראל. הלוואי שהיו שם יותר ח"כים עם מנת המשכל של לפיד.

לא מסובך להבין מאין לפיד בא ואולי גם לאן הוא הולך. הוא גדל בתוך תבנית נוקשה שבה מוסר, צדקנות, שכל וידע הם האלוהים של המשפחה. משפחה חמה ואוהבת, ומאוד דעתנית ונהנתנית. בשם גרסתו האישית של הצדק נהג אביו בעמיתיו בגסות רוח ובציניות, וכל זמן שהוא היה בחיים, מצא לפיד ג'וניור דרכים חלופיות להתבטא, ובזיכרוני נראה תכופות קצת מבויש ונבוך קמעה, כמי שרגיל היה להיות כינור שני.

כשאביו נפטר התפנה עבורו כיסא המנהיג. הסגנון מעט שונה ופחות גס, אבל הצדקנות שאותה למד בבית נותרה בבסיס הדברים וקבעה את דמותו ואת עתידו. לפיד מעולם לא השתחרר מאביו, ואף הוסיף עליו שורה של דמויות אב כוחניות, וכך, במובן מסוים, שמו הוא גם נוני מוזס, ארנון מילצ'ן, אהוד אולמרט ‏(אף שנראה שהנ"ל הודח באחרונה מהתפקיד‏), וכאמור, תמיד, במובן מסוים שמו הוא טומי. טומי לפיד. סיפור של יחסים, משפחה ודמות אב דומיננטית. סיפור נפוץ וגם אנושי ומעורר אמפתיה.

צלל לפוליטיקה הישנה

אז מדוע עולות האסוציאציות למינכהאוזן, לגרדינר ושות'? מדוע לפיד, לרוב הדעות תוספת ראויה ורצויה לנוף הפוליטי שלנו, מעורר כל כך הרבה אמוציות וביקורת? אוקיי, הוא משקר. הבטיח ולא קיים. דיבר על פוליטיקה חדשה וצלל לתוך זו הישנה כלוחם שייטת לקישון. אז מה? הוא פוליטיקאי מלידה, וכולם משקרים בפוליטיקה. מדובר בחלק קריטי מדרישות התפקיד, תנאי הכרחי לבחירה ולהצלחה, ואנחנו, הבוחרים, מצפים לזה ומקבלים את זה. אנשים הרי לא רוצים לשמוע את האמת, ומעדיפים לשמוע את מה שנוח להם ולהרגיש שייכות וקרבה למועמד החביב עליהם.

מדוע זה כה בולט אצל לפיד? הוא אינו משקר יותר מבנימין נתניהו, מנפתלי בנט, מאהוד ברק, מאביגדור ליברמן ומשאר המנהיגים שהעמדנו לנו. כולם, כולל לפיד, משקרים כדי להצליח, או כדי להגן על האינטרסים שלהם ושל חבריהם, ובמקרה הטוב על תפישת עולמם - ולו חלקית. כמו פוליטיקאים אחרים, לפיד משקר כי זה מתאים באותו רגע. לרוב הוא אפילו אינו טורח לעקוב אחרי האמירות הקודמות שלו, ובעיניו תמיד יהיה מדובר בשקר לבן. אבל האם זה כה שונה מאריאל שרון? מאריה דרעי? והרי לפיד לפחות מעולם לא ישב בכלא. אולי הפער נובע מגודל הציפיות ממנו? לא בטוח. גם ברק היה פעם התקווה הלבנה הגדולה. יש שמועות שגם שלי יחימוביץ'.

אולי זה בשל העובדה שכמו רבים מחבריו למקצוע לפיד הוא כנראה נרקיסיסט? הנה לכם רשימה תמציתית של הסממנים לזיהוי המועמד הנרקיסיסט: יהירות, עודף חשיבות עצמית, רואה את עצמו כיוצא דופן ומורם מעם, דורש הערצה, נצלן, וחש אנטייטלמנט עמוק - הכל מגיע לו. ודאי, נראה שהוא עונה על חלק נאה מהרשימה, אבל כך גם ביבי, ברק ורובם המכריע של מנהיגינו בהווה ובעבר. כמותם, נדמה שלפיד סובל ‏(או נהנה‏) גם מכמעט כל הטיה קוגניטיבית מוכרת: אפקט הביטחון העצמי המופרז, הטיית האישור, רפלקס סמלוייס, ועוד כהנה וכהנה הטיות שזוכה פרס נובל דניאל כהנמן ועמיתיו לפסיכולוגיה החברתית הגדירו.

למרות כל ההטיות, הוא מבין את ישראל נכוחה: לפני שנים פוטרתי מעבודתי משום שכתבתי בבלוג שלי נגד מישהו מכנופיית "ידיעות אחרונות". לפיד, שכזכור כתב בידיעות, נשאל על ידי מכר משותף לדעתו על פיטוריי, וענה ש"אם אורן רוצה לכתוב מה שהוא חושב, כדאי שיבין שמקום עבודה לא יהיה לו בישראל". תמים הוא לא.

אותה חוויה נרקיסיסטית של לפיד דורשת מהיקום להתאים את עצמו דינמית למצבו, ודעתו דוחה את המקרים שבהם זה לא קורה. שינויי הדעות הזריזים הם דוגמאות לקונפליקטים כאלה, שצפים בזמן אמת. לא משנה אם עישנתי סמים או לא - כרגע זה לא מתאים לאיך שאני רואה את התמונה הגדולה, ולכן לא עישנתי ותמיד הייתי נגד זה.

אחיי העבדים? לחלוטין בתוקף, רק מתברר שיש הרבה פחות אחים, והם בעצם עשירים. אמרתי שצריך להבין את היורדים שעוזבים את ישראל כתוצאה ממצוקה כלכלית ולעזור להם? אבל לא אמרתי את זה בבודפשט, ואגב, העובדה שעבדתי בלוס אנג'לס עבור ארנון מילצ'ן כלל לא אומרת שלא גרתי בארץ. כאמור, סביר לחלוטין שלפיד מאמין בזה בעצמו.

אבל גם כאן, מה חדש? ביבי זוכר את חיילי המנדט הבריטי, ביל קלינטון לא קיים יחסים עם סמינר לוינסקי, וג'ורג' בוש האב ביקש שנקרא את שפתיו. אם נשוב לרגע ל"סוף הדרך", נכתב שם ש"פיקציה כלל אינה שקר, אלא ייצוג אמיתי של הדרך שבה כל אחד מאתנו מעוות את החיים", וש"השפה היא עיוות של החוויה האנושית", כל זאת הרבה לפני עמודי הפייסבוק של פוליטיקאים.

אומרים שהוא מנותק מריקי כהן? וואו. איזה גילוי. כמו רבים מעמיתיו, לפיד אמיד וחי בבועה בעלת היזון חוזר חיובי כמעט הרמטי: כמו בכל פמליה, איש ממכריו לא יאמר לו דברים שאינם הולמים את מה שלפיד רוצה ומסוגל להכיל. תיבת ההדהוד הזו מובילה תמיד לניתוק מהמציאות ומאפשרת הכחשה יעילה להפליא: הוא קורא ב"ידיעות אחרונות" כמה הוא מצליח, צופה בחבריו מערוץ 2 המעריצים ומקנאים בכך שהצליח להתנתק מהעיתונות הקורסת, וכותב חד-כיוונית בפייסבוק. נסו לכתוב ביקורת שנוגעת לתפישתו את עצמו באמצעי התקשורת שלו, ותראו שפשוט אי אפשר. מגנוני הגנה של רב-אומן.

הח"כים "שלו" סרים למרותו, כמו גם מרבית יועציו, ונראה שחבריו כה שמחים בהצלחתו, עד שגם אם יש להם ביקורת, הם ודאי אומרים לעצמם "למה שאני אהיה נושא הבשורות הרעות? יאיר בחור נבון, אז שיבין לבד. או שמישהו אחר יגלה לו". הם חוששים, ובצדק, שיודחו מיידית מהפמליה. אתם חושבים שביבי מחובר למציאות טוב יותר? ביבי דמות רדופה וטרגית בהרבה מלפיד, אבל תלושה מהמציאות של בוחריו לא פחות.

יטיס בקלות 747

אני חושד שבמובן מסוים לפיד הוא דמות ספרותית שעדיין לא סיימה לכתוב את עצמה. מדובר בפרוייקט בפיתוח, תרגיל בניהול ממוצעים משוכללים ובניהיליזם. אולי בעתיד יגברו כוונותיו הטובות על תורת מלמדיו, וכמו המועמד המנצ'ורי מספרו של ריצ'רד קונדון, אותו בן לשושלת פוליטית שעבר שטיפת מוח בידי שולחיו, הוא ינער מעל עצמו את מפעיליו ואת אבותיו, המתים והחיים, ויעשה מה שנדרש ממנו: ללמוד הרבה, לבחור בוורסיה אחת קוהרנטית של עצמו, וליצור סביבו קאדר נטול אג'נדות ואינטרסים עסקיים.

ייתכן שהדבר הטוב ביותר עבור לפיד יהיה לזכות במנדטים בודדים בבחירות הבאות. אז ילמד מיהם חבריו האמיתיים, וממה הוא באמת עשוי. אז אולי יבחר, כמו גיבורו של בארת', בדרך המובילה מניהיליזם לאקזיסטנציאליזם, וימצא משמעות במתן ערך אמיתי לבוחריו. זו תהיה פוליטיקה חדשה. הלוואי.

כרגע, עומק התגובה האמוציונלית ללפיד, לכאורה עוד פוליטיקאי ישראלי שמפלס את דרכו אל מנעמי השלטון, מלמדת בעיקר עלינו ולא עליו. לפיד הוא אובייקט שמשמש כמראה השחורה שלנו כתרבות וכחברה. הוא אספקלריה מושלמת לכל מה שהשתבש בנו, ולא משנה אם זה בגלל החמסין, הכיבוש, אוסלו או הריאליטי. כמו וולנד ב"האמן ומרגריטה" של בולגאקוב, הוא הגיע אלינו כי קראנו לו. במעשינו ובהיותינו החברה שנהפכנו להיות הבאנו מטאפורית את לפיד אל ועל עצמנו, ולכן לא היינו צריכים להיות מופתעים כשהוא פירש את הקריאה שלנו כמנדט לעשות כל ורק מה שהוא רוצה.

הוא הישראלי חותך הפינות העילאי, זה שצעד בחיוך למלכודת שהציבו לו ביבי ובנט מכיוון שהיה ועודו משוכנע לחלוטין שהוא שר אוצר מצוין - אחד התפקידים המקצועיים והקשים ביותר בפוליטיקה - אף שהודה בעצמו שאין לו את הכישורים הנחוצים. קטן עליו. הוא משול לאותו סחבק שיעשה את דרכו בביטחון לקדמת המטוס ויגיד לדיילת שהוא כבר יחליף את הטייס החולה. כמה זה כבר יכול להיות מסובך להנחית 747? אני מכיר מישהו שעושה את זה שנים וגאון גדול הוא לא. "תזרמי", הוא יגיד לדיילת, יחבק את הטייס ויקרא לו "אחי".

כפי שחלק מעמיתיו זיהו כבר לפני שנים, כוונותיו של לפיד אמנם טובות בעיני עצמו, אבל נראה שלעתים האיש פשוט אינו מבדיל בין טוב לרע. הוא לא מבין שהתנהלותו, גם אם הוא עצמו אינו כזה, מושחתת. הוא הציניקן המושלם שעושה את עצמו כאילו אינו יודע שהוא כזה, וכנראה מאמין לעצמו אפילו בזה. במובן התרבותי הוא אכן מגדיר את הישראליות, בדיוק כפי שחזה ורצה אביו. לכן, במובן מסוים, לשנוא את לפיד זה לשנוא את ישראל 2013, את עצמנו. לכן כואב לנו, כי כשהבנו קולקטיבית מי הוא, הבנו כנראה גם מהי ישראל, ושאין תקווה שמה שהוא הבטיח יקרה. הבנו שאין עתיד.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם