אפשר להביא לירידה של 15% ביוקר המחיה

>> המידע החלקי שיצא השבוע בעניין המלצות ועדת טרכטנברג כבר עורר את זעמם של אנשי המחאה וגורמים נוספים בין היתר בנימוקים שהן מאכזבות, שמדובר בהעברת כסף מכיס לכיס, ושאין בהן בשורה של ממש בשינוי סדרי העדיפויות. בינתיים, טרכטנברג עצמו הכריז שהפרסומים מוקדמים מדי, שכן אלה אינן המלצות סופיות ושכדאי להמתין לשבוע הבא.

תנוח דעתו של טרכטנברג. גם בשבוע הבא הוא יספוג ביקורת מכל הכיוונים. אין סיכוי שההמלצות יאומצו ויתקבלו בברכה ולא משנה מה יהיה בהן. פשוט, גל המחאה יצר ציפיות אדירות ששום ועדה אינה מסוגלת לעמוד בהן. חוץ מזה, גל המחאה הזה מנוצל ככלי ניגוח בין קבוצות לחץ שונות שאף אחת מהן לא רוצה לשלם את מחירו, וכן ככלי ניגוח פוליטי בין אנשים שלכל אחד מהם "יש תוכנית יותר טובה".

מי שמצפה שהמדינה תשלוף פנקס צ'קים ותתחיל לפזר לכל דורש הוא כמובן נאיבי. מי שמאמין כי שינוי סדר עדיפויות והסטת תקציב ממגזר אחד לאחר הם צעדים שאפשר לבצע באופן מיידי - שוגה. מי שסבור שהקטנת תקציב הביטחון והעברת הסכום שייחסך לשירותים חברתיים הוא מהלך פשוט - טועה. מי שטוען שאפשר להוריד מסים בלי להעלות מסים אחרים - הוא חסר הבנה.

אך כל זה לא אומר שאי אפשר להביא בשורה מיידית למיליוני ישראלים שתטפל בדיוק במכנה המשותף הרחב ביותר, זה שעלה משפע הדרישות של מאות אלפי הישראלים שיצאו לרחובות בקיץ 2011: יוקר המחיה. הטיפול ביוקר המחיה מורכב מכמה ממדים ובהם מכסים ומיסוי, פתיחת שווקים לתחרות והסרת חסמים, שינויי תקינה ורגולציה ועוד שפע של צעדי מדיניות שיחד עם העבודה של ועדת הריכוזיות בראשות מנכ"ל האוצר, חיים שני, יכולים ליצור שינוי גם מיידי וגם ממושך ביוקר המחיה בישראל. בניגוד להעברות תקציביות מסעיף לסעיף, לטיפול נכון ביצירת תחרות גדולה יותר ובהגדלת כוחם של צרכנים תהיה תועלת כלל משקית, ולא רק להכנסה הפנויה של הצרכנים.

הפוטנציאל הגדול למשק הישראלי והבשורה האמיתית לצרכן הישראלי טמונים בשינויים מבניים שיוצרים שינוי ארוך טווח ובר קיימא. לשם המחשה, קיצוץ בתקציב הביטחון הוא מהלך נדרש ובר ביצוע, אך בן לילה יכול להידרש צעד הפוך בסביבה הביטחונית הנוכחית שבה ישראל נמצאת. לעומת זאת, פתיחת שוק המלט או שוק הרכב לתחרות ויצירת אלטרנטיבות תחרותיות הן מהלכים שניתנים לביצוע מיידי והשלכותיהם על המשק יהיו לשנים רבות.

במרבית סעיפי ההוצאה העיקריים של הצרכנים בישראל - דיור, מזון, תחבורה ורכב, בנקאות וביטוח, תקשורת, אנרגיה ושינוע (נמלים) - פועלים מונופולים וקרטלים בשורה של מקטעי פעילות. בשוק הדיור תמצאו את מונופול הקרקעות של מדינת ישראל לצד מונופול המלט של נשר מקבוצת אי.די.בי. שני הגורמים גם יחד משפיעים על מחירי הדירות. בשוק הרכב תמצאו יבואנים המייבאים במקביל כמה מותגים ושולטים ביד רמה בשוק החלפים, שבו רמת המחירים יקרה להחריד. בשירותים הפיננסיים משלמים משקי הבית מחירים מופקעים עבור אשראי ועבור ניהול הנכסים שלהם.

פתרונות שונים לענפים שונים

מעל כל השווקים האלה פועלת מדינה שמנהלת מדיניות מיסוי ומכסים המעניקה הגנות למגזרים מועדפים, או לקבוצות לחץ הנהנות מלובי חזק וממנופי השפעה על מקבלי ההחלטות. המדינה, באמצעות מדיניות המכסים, המיסוי והתקינה מאפשרת למעשה לשחקנים בתחומים מסוימים ליהנות מבלעדיות בשווקים שלהם באמצעות חסמי כניסה גדולים שהיא מציבה בפני מתחרים. השחקנים הפרטיים פועלים בענפים אלה עושים את מה שמצופה מהם והם יודעים לנצל את המצב כדי למקסם רווחים. אל לצרכנים לצפות שרשתות השיווק, יבואני הרכב או הבנקים יעשו דבר מה כדי להוזיל באמת את יוקר המחיה. המפתח לטיפול בכך נמצא בידי המדינה.

המשימה של הממשלה במסגרת ועדת טרכטנברג וועדת הריכוזיות, שאמורה אף היא להגיש בקרוב את המלצותיה, היא ליצור כאן חוקי משחק חדשים שיאפשרו יצירת תחרות אמיתית ובת קיימא בענפי הצריכה והתשתית של המשק. המדינה יודעת לעשות זאת כשהיא רוצה. היא יודעת לפתוח שווקים לתחרות, היא יודעת ליצור אלטרנטיבות תחרותיות, היא יודעת לספק לצרכנים הזדמנות להשתמש בכושר המיקוח שלהם. יש הרבה דוגמאות לכך מהעבר, החל מפתיחת המשק ליבוא בסוף שנות ה-80, דרך הרפורמה בשוק הדלק שהביאה להקמת חברות דלק ותחנות תדלוק חדשות, וכלה בפתיחת שוק ביטוחי הרכב והדירות לתחרות באמצעות כניסת חברות הביטוח הישיר לענף.

הניסיון מלמד שכל רפורמה משמעותית בתחום התחרות הביאה בשורה של ממש לצרכנים ובמקביל גם יצרה הזדמנויות עסקיות ליזמים. זה לא אומר שניתן להכניס לכל ענף עשרה מתחרים חדשים. יש ענפים שבהם זה בלתי אפשרי בשל חסמי כניסה המגינים על הציבור, למשל, בשוק הבנקאות שם נדרש הון עצמי גדול כדי להקים בנק חדש ובדיקה דקדקנית של יזמיו. מספר הגופים שמסוגלים לקחת סיכון כזה הוא זעום, אם בכלל. אז מה? נישאר עם הדואופול של בנק הפועלים ובנק לאומי? לא בהכרח. יש פתרונות יצירתיים אחרים שאפשר ליישם, כמו הפרדת חברות כרטיסי האשראי מהבנקים (כיום הן בבעלות הבנקים ולכן אינן משמשות אלטרנטיבה תחרותית לאשראי צרכני). אפשר גם לאשר הפעלת בנקים באינטרנט או בבנק הדואר שיספקו לצרכנים אלטרנטיבה.

בכל שוק המבנה שונה והפתרונות שונים. בענף אחד אפשר להכניס מתחרים חדשים (סלולר), בענף אחר כדאי לפרק ולפצל שחקנים גדולים מדי (מזון ורשתות שיווק), ובענפים מסוימים הורדת מכסים ופתיחה ליבוא (חלפי רכב) תעשה את העבודה עבור הצרכנים. האמצעים העומדים לרשות המדינה מבוססים על יצירת תמריצים לשחקנים חדשים ועל הטלת מגבלות על שחקנים גדולים וחזקים מדי. אין מי שימנע ממנה לעשות זאת, הגם שהדבר כרוך במאבקים מול הגופים הכי חזקים במשק וסוללות הלוביסטים שלהם.

היקף ההגנות שהמדינה מספקת כיום לשחקנים במגזר העסקי באמצעות מכסים, תקינה ורגולציה היא בלתי מתקבלת על הדעת. זו בעיקר תוצאה של הפעלת לחצים של בעלי עניין שהשתלטו במהלך השנים על השווקים, והפכו אותנו הצרכנים לשבויים. יוקר המחיה הוא התוצאה שלהם. המדינה צריכה וחייבת לבחון מחדש את כל ההגנות שהיא מעניקה לשחקנים שונים ואת מחיר ההגנות הללו.

הגנות על מגדלי בננות, רפתנים ומגדלי בקר היא אולי חיונית מכיוון שאנחנו רוצים שיהיה לנו שוק מקומי של תוצרת טרייה ואספקה שוטפת. אבל באיזה מחיר? בכל מחיר? כמה שווה לנו לשלם כדי שיהיו לנו תמיד בננות על המדף? יש מקומות שבהם אולי לא צריך להוריד מחר את המכס ולחסל ענף חקלאי שלם, אבל כדאי ליצור תוואי שבו שיעורי המכס הולכים ויורדים ומאפשרים לענף להתארגן. לעומת זאת, יש מקומות שבהם ניתן להוריד מכסים באופן מיידי כמו בשוק חלפי הרכב, משום שאין כאן יצרנים מקומיים שצריך להגן עליהם.

הערכה כלכלית שנעשתה בשבועות האחרונים על ידי גופים שעסקו בניתוח המחאה העלתה כי ניתן להוזיל את יוקר המחיה למעמד הביניים הנמוך בישראל ב-15% אם הממשלה תפעל בנחישות בשוקי הצריכה העיקריים. הבעיה היא שהמדינה מתקשה לראות את ההישג הזה ואת התמורה האדירה שהוא יניב לקופתה שלה בטווח הארוך. התפקיד של טרכטנברג הוא לוודא שהמדינה והעומדים בראשה יבינו זאת.

נ.ב.

תהיה זו טעות גדולה מצדם של מתנגדי המלצות ועדת טרכטנברג לראות הישג בשבירת מסגרת התקציב. כיפוף ידו של משרד האוצר והגדלת גירעונות תקציביים הם פעולות שיכולות לגרום נזק, ובמקרה של המשבר הבא יידרש היפוך מגמה. ואולם זה אינו הישג בעיקר משום שהפוטנציאל האמיתי למשק ולצרכנים טמון בשינויים מבניים ובשינוי סדרי עדיפויות. שינויים מבניים יכולים לשנות את המשק, להגביר את התחרות, ליצור הזדמנויות עסקיות ליזמים ולהפחית את יוקר המחיה. שינוי סדר העדיפויות יכול להביא להסטת משאבים ממקומות לא פרודוקטיביים או מקומות שבהם יש בזבוז או חוסר יעילות, ולהעבירם למקומות שבהם התועלת שלהם תהיה רבה יותר. הגדלת תקציבים וגירעונות יכולה להיות פתרון זמני להשקטת הציבור, אבל זה מהלך שאין מאחוריו שום בנייה והשקעה הפותרות את הבעיות שהולידו את יוקר המחיה וגלי המחאה.