שלוש תחזיות בעקבות גל המחאה

>> ביום שישי 2 בספטמבר הגיעו עשרה תושבים מבאר שבע ושדרות, שספגו באותו שבוע מטחי טילים מעזה, לבית ראש הממשלה בירושלים כדי להפגין ולהיפגש עמו.

הם לא באו ברכב - הם עשו את כל הדרך הזו ברגל. אבל זה לא הדבר המיוחד. מה שהיה מיוחד הוא מה שהם אמרו לראש הממשלה, שהמחישו עבורי יותר מכל עד כמה המחאה שינתה את השיח הציבורי. "אז יורים עלינו", הם אמרו לו, "אבל המצב הכלכלי והחברתי חמור הרבה יותר".

הנה הגיעו תושבים שספגו במשך שנים קטיושות וגראדים - ואומרים לראש הממשלה שמבחינתם השיח הציבורי כבר לא יכול להיות יותר ביטחוני. זו הכלכלה. הטילים הם בעיה - אבל יוקר המחיה והייאוש הכלכלי מפריעים להם יותר.

והנה התחזית הראשונה: האופן האוטומטי שבו במשך 63 השנים שחלפו מאז הקמת המדינה הגיעו קצינים בכירים לראשות המערכת הפוליטית - נגמר.

כל עוד הביטחוניזם עמד בראש כל מערכות הבחירות וכל עוד העיסוק האינטנסיבי באיומים מצד שכנותינו, הקרובות או הרחוקות, מילא את העמודים הראשונים של העיתונים ופתח את מהדורות החדשות בטלוויזיה וברדיו - הדבר היה קרקע פורייה ונוחה למעבר של גנרלים מלשכותיהם בצבא ללשכותיהם בכנסת ובממשלה.

וזה היה כמובן מעגל קסמים, שכן כל עוד הם היו בצמתי קבלת ההחלטות של הדרג הפוליטי, הנושאים הצבאיים נשארו בראש השיח הציבורי. ולא רק בעניינים של איומים ביטחוניים, מיידיים יותר או מיידיים פחות, כי אם גם בעניינים תקציביים. במצב דברים כזה אין פלא שתקציב הביטחון קיבל את ההגנה היעילה ביותר מפני המחזוריות הכלכלית או שיקולים כלכליים וחברתיים.

השינוי בשיח הציבורי מקטין משמעותית את הצורך באלופים ורבי אלופים בכנסת ובממשלה. אם מה שנמצא בראש השיח הציבורי הוא הכלכלה והחברה, ברור שאין להם מה לתרום. דווקא הדחיקה שלהם תתרום.

התהליך הזה קורה עוד לפני שפושט המדים האחרון עלה על חליפה ועניבה בדרכו לירושלים, שכן יש כבר קונצנזוס, לא רק בציבור כי אם גם בממשלה, סביב ההכרה בכך שיש צורך בקיצוץ תקציב הביטחון כדי לממן לפחות חלק מהעלייה הצפויה בתקציבי הרווחה.

והנה התחזית השנייה: בתוך שתי מערכות בחירות, לפחות 80% מהח"כים המכהנים כיום לא ימשיכו בתפקידם. הם יוחלפו על ידי מועמדים חדשים. אבל לא "חדשים-ישנים", לא פעילי מפלגות ובטח שלא אנשי צבא לשעבר. הם יוחלפו על ידי כאלה שלא היו יכולים להיחשב כלל מועמדים לחברי כנסת לפני חודשיים, כשהמחאה פרצה.

יכול להיות שחלקם נמנים עם מנהיגי המחאה הנוכחיים ולכן הם כבר מוכרים. אבל מרביתם יהיו פנים חדשות לחלוטין - גברים ונשים שבשנים הקרובות יוכיחו שהם מבינים את השינוי העמוק שחל בחברה הישראלית ויבטאו את השינוי הזה בהחלטות שלטוניות מתאימות.

ואם אני כבר מסתכן בתחזיות - הנה תחזית שלישית: שיעור הנשים בכנסת ובממשלה יבצע קפיצת מדרגה. זה לא פלא ששיעור הנשים בקרב הנהגת המחאה כה גדול. עד כה, השיח הביטחוניסטי הדיר אותן.

גולדה מאיר היתה ראש הממשלה האשה הראשונה והיחידה עד כה. המורשת שלה היא מדינית-ביטחונית. כשהיא נתקלה באתגר חברתי, היא לא הצליחה להבין אותו ובטח שלא להתמודד אתו. מאיר, כמו מנהיגות אחרות, נכבשו על ידי נושאים גבריים או נושאים שגברים לקחו עליהם בעלות. הגברים הפוליטיקאים לא יכלו לעשות זאת כמובן ללא רוב הבוחרים בכל מערכות הבחירות, כולל, יש לציין, בוחרות נשים. אבל זה השתנה.