אנשי עסקים כן ולא

הטענה הבאה נשמעת פעמים רבות בשבועות האחרונים בתקשורת ובכינוסים ציבוריים: האווירה במדינה הפכה לעוינת כלפי אנשי עסקים, המגזר הפרטי, העשירים. "אנשי עסקים מרגישים לא טוב", נאמר, "אפילו מאוימים". בכירים כבר הזהירו מפני אלימות כלפי אנשי עסקים, והועלתה גם הטענה שלפיה "בישראל לא מפרגנים למצליחים". עו"ד רם כספי, נציג נאמן של בעלי ההון, ניסח זאת בפשטות: "אנשי העסקים אומרים לי: 'נמאס לנו'". אלא שבניגוד למה שכספי טוען, הציבור אינו המון משולהב שנטפל ללא הבחנה לאנשי עסקים או לעשירים, והוא דווקא מציג שיקול דעת כמעט מפתיע.

קחו למשל את רמי לוי, המייסד, בעל השליטה והמנכ"ל של רשת המרכולים הנושאת את שמו. לוי הוא איש עסקים עשיר: בלי להביא בחשבון את עשרות המיליונים שהוא כבר משך מהחברה שלו, לוי מחזיק ב־63% מחברה ששווי השוק שלה הוא כ־1.4 מיליארד שקל. הפעילות הכלכלית של לוי רחוקה מאוד מזו של נזיר בודהיסטי: הוא הרחיב את עסקיו באמצעות גיוס הון מהציבור, גם במניות וגם באיגרות חוב, ומפעם לפעם עולות שאלות על השכר והתנאים בקרב עובדיו. אבל האם מישהו כועס עליו? האם צועקים כלפיו קריאות בסגנון "הון־שלטון־עולם־תחתון"? להפך, הוא כמעט כוכב תרבות. רמי לוי מזוהה בדיוק כפי שהוא: יזם שהתמודד עם גדולים וחזקים ממנו, הציע לציבור שירות ומחיר טוב יותר - והצליח.  

או קחו את גיל שויד, המייסד והמנכ"ל של צ'ק פוינט, אחת החברות המובילות בעולם להגנה על אתרי אינטרנט ורשתות תקשורת. בשונה מרמי לוי העממי והנגיש, שויד הוא איש סגור שממעט להופיע. הוא עשיר מאוד, עם יותר מ־1.5 מיליארד דולר, וגם הוא לא אמא תרזה. כמקובל בחברות היי טק הנסחרות בוול סטריט, שויד נוהג להקצות לעצמו אופציות פעם אחר פעם, פעולה שבאה בסופו של דבר על חשבון בעלי המניות. אבל גם כלפיו איש לא רוטן: בציבור מזהים בו גאון טכנולוגי וניהולי המתמודד בשוק העולמי חסר הרחמים, ומצליח לצמוח ולהגדיל את רווחיו.

איש גם לא בא בטענות כלפי משפחת ורטהימר, מייסדת חברת ישקר המייצרת כלי חיתוך מתקדמים למחרטות ממוחשבות, שנמכרה לגורו ההשקעות וורן באפט. הורטהימרים הם לא פחות מהמשפחה העשירה בישראל. עם הון המוערך בכ־7 מיליארד דולר, ישקר מעולם לא נרתעה מלמזער למינימום את תשלומי המס שהיא משלמת בישראל, ומנהליה נוהגים לטוס לחו"ל במטוס הפרטי של החברה. אבל אין כעס ציבורי כלפיהם: מי ששמע על ישקר התרשם מיכולתה להקים את אחד משני העסקים המשגשגים ביותר בישראל דווקא בגליל הרחוק, ומהעובדה שהמנהלים אנונימיים ואינם חברים במועדון האלפיון שחוגג יחד כמעט כל ערב במסיבה או באירוע משפחתי בתל אביב.

למעשה, אם סורקים את 100 העשירים הראשונים ברשימת 500 העשירים של מגזין TheMarker, מגלים כי כלפי 90% מהם אין עוינות ציבורית. אלה הם יצואנים, אנשי היי טק, אנשים שירשו כסף והשקיעו אותו.

כלפי מי כן הושמעה ביקורת, לעתים גם בדרכים לא נעימות? הפרופיל של אנשי העסקים ששמותיהם ותמונותיהם התנוססו על הפוסטרים לאורך שדרת האוהלים ברחוב רוטשילד, ברור מאוד. בדרך כלל, אלה אנשים שלא בנו בשנים האחרונות דברים במו ידיהם. אלה אנשים שלקחו מיליארדי שקלים מהציבור באמצעות הנפקת ניירות ערך, רכשו בכסף עסקים במינוף גבוה, ואז עשו כל שניתן כדי להפיק מהם את מרב הרווחים - לעתים קרובות באמצעות יצירת שווקים ריכוזיים. אלה אנשים שעיקר עיסוקם להטטנות פיננסית. אלה אנשים שנוהגים באופן שיטתי לגייס את המנהלים הבכירים שלהם מתוך הפקידות הממשלתית הבכירה, כדי לשמן את דרכם במסדרונות הנכונים. אלה אנשים שמזהים את היתרון היחסי שלהם בשליטה, השפעה וקרבה למקבלי ההחלטות בבנקים ובקרב המשקיעים המוסדיים – אותם אנשים שמחליטים מה לעשות בכספי החיסכון של הציבור. אלה אנשים שמגייסים גדודים של אנשי יחסי ציבור ולוביסטים, ושולחים אותם לכנסת כדי להטות את חוקי מדינת ישראל לטובתם. לשם כך, חלקם גם השתלטו או רכשו השפעה, במישרין או בעקיפין, על חלקים נרחבים בתקשורת הכתובה והאלקטרונית בישראל.

זה אולי מפתיע, מכיוון שהדברים אינם פשוטים, אבל הציבור מזהה את ההבדלים בינם לבין אנשי עסקים ויזמים מן השורה, כאלה שלא עושים שימוש באף אחת מהשיטות הללו ומתמודדים בשווקים תחרותיים. זו לא התגלות שבאה בן לילה: במשך שנים הציבור לא עמד על עקרונות "המודל העסקי" של אנשי העסקים הללו. הדברים חלחלו והתחדדו בתודעה הציבורית לאורך תקופה ארוכה, בסיוע של חלק מהתקשורת. אבל דבר אחד ברור: לרוב המוחלט של הציבור אין דבר נגד אנשי עסקים, יזמים, מצליחים ואפילו לא נגד עשירים. לא רק שאין לו משהו נגדם, הוא עצמו רוצה להיות כזה. כל שהוא מבקש היא מדינה שבה יוכל להגשים חלומותיו.

הטור מתפרסם בגיליון אוקטובר של מגזין TheMarker

להזמנות חייגו 1-700-700-250