טמטמת בחסות חוק לשון הרע

>> כלי התקשורת שאתם צורכים - כולל זה שאתם צורכים ממש עכשיו - מספקים תמהיל כזה או אחר של מידע ובידור. יש כמה חברי כנסת שחושבים שקיבלנו יותר מדי מידע ופחות מדי בידור. ברור לא? כל ערב מגישים לכם בטלוויזיה המסחרית תוכניות תחקירים מעמיקות כמו תוכנית השפים הידועה שבה רואים כיצד לפרוס קרפצ'יו שלטון על מצע של הון. מי שלבו חפץ בעוד מידע חיוני מתכונן לערוץ שלם בכבלים ובלווין "תחקיר 24/7", שבו נחקר עומק השחיתות בג'קוזי הסלבריטאי.

צודקים חברי הכנסת שהחליטו להביא הבוקר לוועדת החוקה של הכנסת שתי הצעות חוק פרטיות לתיקון חוק איסור לשון הרע. הצעת ח"כ יריב לוין (ליכוד) תאפשר לבית המשפט לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק בגובה 300 אלף שקל על הוצאת לשון הרע (במקום 50 אלף כיום). ח"כ מאיר שטרית (קדימה) מציע להעלות את הסכום לחצי מיליון שקל, משום ש"נוכח העובדה שהתופעה של פגיעה באנשים התרחבה, יש צורך בהעלאת רף הענישה כדי להרתיע אנשים מלהוציא דיבה או לשון הרע ולשמור על כבודם של מי שמפורסמות ידיעות בנוגע אליהם".

היועצים המשפטיים של ועדת החוקה הציעו לעשות הפרדה בחוק בין תביעות המוגשות נגד אנשים פרטיים לבין תביעות המוגשות נגד תאגידים וכלי תקשורת. הערה זו מעידה כי מישהו שם מבין שהצעות החוק האלה נועדו לטמטם את הציבור.

בעתוי מושלם מתפרסם בימים אלה בכתב העת "המשפט" של המכללה למינהל מחקר של ד"ר תמר גדרון, מומחית ללשון הרע, הבוחן בין היתר את השפעת המדיניות המקלה על מגישי תביעות דיבה באנגליה. השורה התחתונה: כמות התחקירים נגד תובעים סדרתיים (למשל, בעלי הון סעודיים שנחשדו במימון טרור) ירדה שם פלאים. גדרון מצאה כי בישראל חלה עלייה במספר תביעות הדיבה בשנים האחרונות וגם שיעור הפיצויים עלה.

האמת היא שמערכת המשפט ממש לא צריכה עזרה בתחום תביעות לשון הרע. תביעות דיבה הן עניין מרתיע למדי בישראל. בטלוויזיה עברו תוכניות תחקירים רציניות לכתבות צבע מזילות דמעה ודיללו את כמות התחקירים; תחקירנית מהוללת כאילנה דיין מעדיפה להיפצע בקרבות באפגניסטן; עפר שלח מוכן לצאת למסע כומתה עם הצנחנים במקום עוד תחקיר ב"המקור". זו עובדה: עיתונאי שקיבל תביעת דיבה לא ישכח את הצריבה התודעתית לעולם.

מנכ"ל כלי תקשורת שרואה את האיום על שולחנו יודע בדיוק מה עלול לקרות לשורת הרווח. את התוצאות ראיתם בהתנצלות המביכה של חדשות ערוץ 10 בפני שלדון אדלסון. באופן מדאיג, חברי הכנסת עושים בדיוק את ההפך משאר העולם. במדינות רבות בארה"ב למשל, נחקקו חוקים מיוחדים שנועדו להגן על כלי תקשורת, עיתונאים, בלוגרים, ארגונים ציבוריים וחושפי שחיתויות בפני תביעות אסטרטגיות שנועדו להשתיק.

אחת הדרכים לעשות זאת היא לחייב דווקא את התובע (במיוחד בפרסומים שיש להם חשיבות ציבורית) להוכיח שהעיתונאי פירסם דבר שקר במקום לחייב את העיתונאי להוכיח שהדברים שכתב הם אמת, דבר שמחייב לרוב חשיפה של מקורות עיתונאיים. התוצאה של כלל כזה תהיה יותר מידע בידי הציבור, גם אם חלק מהמידע שיתפרסם יהיה שקרי. זה עדיף, כי בסך הכל יידע הציבור הרבה יותר על הגופים שמשפיעים על חייו מאשר הוא יודע כיום. אחרת, תמשיך ישראל להיות שיאנית עולמית בפיתוח פורמטים חדשים לשעשועונים, כי חייבים למלא במשהו את זמן השידור.