הפתרון לגוש היורו ידוע, אבל אף אחד לא רוצה בו

ביום חמישי נהרג עובד בניין יווני בהתנגשויות אלימות בין אזרחים למשטרת יוון. דמיטריוס קוטסרידיס לא היה הקורבן הראשון בנפש למשבר החוב באירופה, אולם האלימות הגוברת ביוון מעוררת בעתה, מכיוון שהיא נותנת הצצה לעתיד קודר באירופה. כלכלת יוון צפויה להתכווץ ב-15% בין 2009 ל-2012 - שפל כלכלי מחריד עבור אזרחיה.

הבקיעים בגוש היורו - ואולי באיחוד האירופי כולו - מתרחבים והולכים. ייחודו של המשבר הכלכלי הנוכחי באירופה, אפילו לעומת המשבר הקשה בארה"ב, הוא במורכבותו האדירה - מדובר באוסף של 16 מדינות בגוש היורו שחולקות מטבע אחד, אבל אינן שותפות לשפה, לתרבות ולמצב הפיננסי והכלכלי. באיחוד מקווים להגיע יום אחד לאיחוד פוליטי, כלכלי ואנושי.

כרגע, השאיפה הזאת נראית בלתי אפשרית עד הזויה. המשבר נולד כתוצאה ממיזוגן המוניטרי של כלכלות שונות בתכלית: גרמניה, הולנד וצרפת, כלכלות מתועשות גדולות, מבוססות ויצואניות גדולות, נהנו במשך שנים ארוכות מצמיחה אטית אך עקבית, מצבירה של עושר וחיסכון גדולים יחסית. הן צמחו לאט, האינפלציה בהן היתה נמוכה והממשלות שלהן נהנו ממאזנים פיננסיים טובים.

לצדן ישבו באירופה כלכלות בשלב התפתחותי מוקדם יותר. ספרד, שרק באמצע שנות ה-70 נהפכה לדמוקרטיה, היתה דומה לכלכלה מתעוררת, מהירת צמיחה, בעלת ביקושים פנימיים עזים ובתנופת פיתוח. בדומה לה, היתה אירלנד הקטנה מדינה בתנופה - אך שתיהן היו עשירות הרבה פחות משכנותיהן במרכז אירופה.

הצטרפותן של המדינות החלשות יותר לאיחוד האירופי סיפקה להן תקציבי סיוע שעזרו להן לפתח תשתיות, ולשפר את ההשכלה ורמת החיים של אזרחיהן. עם הצטרפותן לגוש היורו הן השתמשו באותו מטבע, אותה ריבית ואותו בנק מרכזי כמו גרמניה וצרפת, אך לכך היו לו השלכות פחות חיוביות.

ריבית נמוכה, שלא הותאמה לקצב הצמיחה שלהן ולהיקף הביקושים, הזרימה למדינות אלה כסף זול. ממשלות, חברות ואנשים פרטיים יכלו ללוות המון כסף בריבית נמוכה. "חשבנו שאנחנו עשירים כמו הגרמנים", הסביר ל-TheMarker הכלכלן האירי דיוויד מקוויליאמס. חגיגת הנזילות הזו נקטעה באופן חד ב-2008 עם מחנק האשראי שנולד ממשבר הבנקים העולמי. בבת אחת נשבר צינור החיים של הכלכלות האלה והן נחנקו. האבטלה במדינות הפריפריה - מיוון, דרך ספרד ופורטוגל, ועד אירלנד - זינקה לשיעורים היסטוריים. הצמיחה נעלמה וכמה מהן שקעו במיתון עמוק.

תקופה קטלנית

מקורות ההכנסה של ממשלות נסתמו. ביוון, שבה הממשלה נחשפה בערוותה כמי שביזבזה ללא הכרה וללא כל אחריות, התגלו גירעונות וחובות גדולים מהמדווח לפני כן. יוון חטאה בזיוף של ספרי החשבונות שלה, שנועדו לזכותה בכרטיס כניסה למועדון היורו. ואולם גם מדינה אחראית כמו אירלנד, שניהלה עודף תקציבי בזכות יצוא תוסס ותעשייה מקומית מטופחת, נפלה עד מהרה לגירעונות אימתניים.

הפתרון המיידי שעליו הסכימו המדינות שנקלעו למשבר (חלקן עוד לפני שפנו לבקש סיוע בינלאומי) היה מדיניות צנע: כדי לקצץ בחובות מטילים גזירות כלכליות על האזרחים - העלאת מסים, הפחתת הטבות וקיצוץ בשכר עובדי הממשל. הצנע הזה, התעקשו גורמים כמו קרן המטבע, האיחוד האירופי והאחרים, הוא מחויב המציאות: כשמדינות מבקשות עזרה משכנותיהן העשירות, עליהן להוכיח שהן נכונות קודם כל לחתוך בבשר החי. המדינות נחלצו לטובת הבנקים, נמנעו מלדרוש מהם לספוג הפסדים כבדים, וכל זאת מתוך מטרה לשמר את יציבותה של המערכת הפיננסית. מי שמימן את החשבון הכבד הזה היו משלמי המסים. שוב.

אלא שבמהרה התברר כי צנע הוא תרופה קטלנית. קיצוץ בתקציבי הממשלה והכבדת הנטל על משקי הבית כיבו את ניצוצות הצמיחה. הצרכנים עברו מצריכה ולקיחת אשראי לחיסכון והתחפרות; עסקים קטנים פיטרו עובדים; תאגידים קיצצו בהוצאות ובהשקעות כדי להיות בטוחים שיוכלו לשרוד עם קופת מזומנים בתור רשת ביטחון.

כמעט שנתיים לאחר שאירלנד יצאה בצעדי צנע לפני יתר מדינות אירופה ושנה וחצי לאחר שיוון אולצה לנקוט צעדים אלה בתמורה לסיוע שקיבלה מהאיחוד האירופי וקרן המטבע הבינלאומית - אין שום סימני התאוששות ואין ירידה של ממש בחובות ובגירעונות שלהן. מנהיגים רבים, ובהם יו"ר קרן המטבע הבינלאומית כריסטין לגארד, שינו את זמירותיהם ואמרו שהצנע הוא שגיאה. זמירות חדשות התחילו גם בנוגע להצלת הבנקים. כעת לגארד ואחרים רוצים שהבנקים שקנו אג"ח של יוון יסכימו ל"תספורת", כלומר יספגו הפסדים מוסכמים על האחזקות שלהם, כהשתתפות בתשלום על חילוץ יוון.

נקרעת מבפנים

כל הבעיות האלה קשות לכשעצמן, אך כשמביאים בחשבון שמי שצריך לפתור אותם אינו ממשלה אחת, אלא אוסף של 16 ממשלות שמנהיגיהן מתקוטטים עתה ביניהם כמו אוסף נערים פרועים, מקבלים תסבוכת בלתי אפשרית. הפתרון לטווח הקצר - "תספורת" לנושי יוון במסגרת של חדלות פירעון מסודרת, הגדלת קרן הסיוע של אירופה והגעה להסכמה על אחדות מהודקת יותר באירופה - ידוע לכולם. אלא שאף אחד לא מוכן לאמץ אותו, בגלל האינטרסים המנוגדים של המדינות.

ציבור הבוחרים בגרמניה העניש את קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל בבחירות המקומיות מכייון שהוא נאלץ לשלם את רוב חשבון החילוץ. במדינות הפריפריה יוצאים האזרחים לרחובות בגלל התנגדותם לצנע, שהוא מחיר שעליהם לשלם לא רק כדי לחלץ את ממשלותיהם, אלא גם את הבנקים הזרים (צרפתים, גרמנים ובריטים בעיקר) שקנו את האג"ח שלהן. בבריטניה מורדים אנשי מפלגת השמרנים בראש הממשלה שלהם בדרישה לאפשר הצבעה במשאל עם על חברות בגוש היורו - המצב גרוע עד כדי כך שהכלכלה הגדולה באיחוד האירופי עלולה לפרוש ממנו.

פירוקו של גוש היורו (אחת האפשרויות, לכאורה, לפתרון המשבר) תהיה אסון נוראי, ובמקרה הגרוע ביותר תוליד עוד שפל גדול לכלכלה העולמית, כמו זה שהיה בשנות ה-30 של המאה הקודמת - כך טוען סטיבן קינג, הכלכלן הראשי של בנק HSBC, בדו"ח שהתפרסם בשבוע שעבר. "מה שמוטל על כף המאזניים הוא עצום בממדיו: פירוק גוש היורו עלול להביא לקריסת זרמי ההון הצולבים בעולם. המדינות שבחובות יצטרכו לבצע פיחות. מימון הבנקים יתייבש, ויסכן את מערכות האשראי המקומיות, היצוא יקרוס, האבטלה תזנק", כתב קינג.

קינג ציין בצדק, כי מעבר לפתרונות הפיננסיים הטכניים, המאבק האמיתי כעת באירופה הוא בין אחריות משותפת לבין ריבונות לאומית. הפתרון שהוא מציע הוא "מועדון פיסקלי", כלומר שיתוף תקציבי. ואולם לרעיון זה יש התנגדות אדירה באירופה, ולכן הוא בלתי ישים. התוצאה, בלתי נתפשת כמעט, נראית בלתי נמנעת: אירופה תיקרע לגזרים על ידי המתחים הפנימיים.