מדוע יש בישראל המון שיעורים חופשיים?

פרופ' אדם גמראן מאוניברסיטת ויסקונסין הוא אחד החוקרים החשובים בעולם בתחום הרפורמות בחינוך. גמראן, המכהן כחבר האקדמיה הלאומית האמריקאית לחינוך וכחבר בוועדה המייעצת לנשיא ארה"ב בענייני חינוך, מתמקד בפערים בחינוך ובדרכים לשיפור מערכות חינוך. לישראל הגיע כאורחו של מרכז טאוב לרגל כנס בנושאי חינוך, אבל כיהודי טוב אין זה ביקורו הראשון כאן. בעבר שהה זמן ממושך בישראל, ואף חווה את מערכת החינוך הישראלית כאב לילדים שלמדו בה.

כשהוא נשאל מה חשב כהורה על בתי הספר בישראל, אי-אז בסוף שנות ה-90, הוא זע בכיסאו בחוסר-נוחות. הוא מודה כי לא התרשם לטובה מבתי הספר. "הכיתות היו ענקיות, הילדים לא קיבלו יחס אישי, וגם לא היתה מקצוענות", הוא אומר בחוסר חשק. "לא הצלחתי להבין איך תמיד המורים היו האחרונים שנכנסו לכיתה והראשונים לצאת ממנה. לא הבנתי גם מדוע כאשר מורה לא מגיע, יש שיעור חופשי".

מה זאת אומרת 'מדוע יש שיעור חופשי'? מה עושים בארה"ב כאשר מורה מודיע בבוקר שהוא חולה ולא בא?

"בארה"ב יש תמיד מורים מחליפים, מה גם שלכל מורה יש מערך שיעור מסודר והוא משאיר אותו בבית הספר, כך שאם הוא לא בא, מורה אחר יכול להעביר את השיעור במקומו".

אף שהוא סוציולוג ולא כלכלן, הוא מאמין, כמו כל פרופסור אמריקאי, שבמערכות חינוך הכל מתחיל ונגמר בניהול טוב. לכן הוא מתנגד לרפורמות חינוכיות המתמקדות בהגדלת תקציבים ("השאלה היא לא גודל התקציב אלא מה שעושים בו"), ובמפתיע, גם לאלה המתמקדות במתן בונוסים למורים מצטיינים. "מורים לא צריכים בונוסים כדי להתאמץ יותר", הוא אומר. "אם הם לא מתאמצים ולא משתפרים זה בדרך כלל כי אין להם הכלים המתאימים, ואת זה הבונוס לא יפתור". לדבריו, בונוסים ושכר גבוה עשויים למשוך מועמדים טובים יותר להוראה, אבל אין הם מסייעים בשיפור איכות המורים הקיימים.

לדעת גמראן, המפתחות העיקריים להצלחת מערכת חינוך הם גודל הכיתות, זמן הלימודים ותוכנית הלימודים. אלה גם הנקודות שמערכת החינוך הישראלית חלשה בהן, לצד הניהול הלא מוצלח שלה. הנתונים מלמדים שבישראל יש הרבה שעות לימוד, אך הן מתפזרות על הרבה נושאים ונושאי הליבה לא מקבלים די זמן לימוד. גם המיקוד, הרצף והעקביות של תוכניות הלימוד בעייתיים מאוד.

"כדי להשתפר", אומר גמראן, "המורים צריכים ידע נאות ותוכנית לימודים טובה, שלא קופצת מעניין לעניין אלא מתמקדת במספר מצומצם של נושאים, שאותם היא מכסה היטב, ושומרת על רצף בין שנות הלימוד". ספק אם משהו מאלה קיים בתוכניות הלימודים בישראל.

הנקודה השלישית, ודווקא השנויה ביותר במחלוקת, היא גודל כיתות. מרבית המחקרים בעולם מעידים כי כיתות קטנות קריטיות בגיל הרך - גן, כיתות אל"ף ובי"ת - אבל לאחר מכן הקטנת הכיתות אינה כדאית ומוטב להשקיע באיכות המורים. גמראן מזכיר כי המחקרים נערכו בארצות שבהן ממוצע התלמידים בכיתה הוא 23, ובחנו את הכדאיות של הקטנת מספר התלמידים ל-17 (זה לא כדאי). בישראל הממוצע הוא 35 תלמידים בכיתה, כך שניסיון להפחית את מספר התלמידים ל-17 עשוי להתברר כבעל השלכות מרחיקות לכת.

"הבעיה", אומר גמראן, "היא שמהלך כזה גם עולה המון כסף וגם פוגע באיכות המורים, כי הוא דורש להכפיל את מספרם". לכן הוא מציע הקטנת כיתות בהיקף מצומצם ורק בקרב השכבות החלשות, כדי לסייע לבתי ספר חלשים לסגור פערים. "צריך רק לוודא", הוא מזהיר, "שמעמד הביניים לא יתמרד וידרוש לפצל כיתות גם אצלו, כי אז כל המהלך יהיה יקר מדי ולא כדאי".

כלומר, סולידריות וצדק חברתי מתחילים בנכונות של מעמד הביניים לקבל פחות כדי שהחלשים יקבלו יותר. כפי שעולה ממאבק הרופאים במרכז נגד הסכם השכר המעניק יותר לרופאים בפריפריה, ישראל חלשה בסולידריות חברתיות, קל וחומר כאשר מדובר במגזר שבו נמצאים בתי הספר החלשים ביותר - המגזר הערבי.

חרף החולשות הקשות שגמראן מוצא במערכת החינוך הישראלית, ישנן גם כמה נקודות אור חשובות. למשל, הוא אינו מודאג מכך שהתלמיד הישראלי מסתחבק עם המורה שלו וקורא לו בשמו הפרטי - דבר בל-ייעשה בתרבות האמריקאית - ורואה בכך עדות לחוסר פורמליות, ולאו דווקא לחוסר כבוד.

נוסף על כך, רפורמת אופק חדש זוכה אצלו לציונים גבוהים במיוחד. תוספת שכר תמורת תוספת שעות עבודה, כאשר שעות העבודה הנוספות מוקדשות לשיפור יכולות ההוראה וללימוד פרטני לתלמידים מתקשים, היא לדעתו רעיון מצוין. "המחקרים מלמדים", הוא אומר, "שכאשר מפרידים בין חזקים לחלשים, מגדילים את האי-שוויון. החזקים מתקדמים מהר יותר כשהם לבד, והתקדמות החלשים נפגעת. הדרך לצמצום האי-שוויון היא לפיכך לשמור את כל התלמידים, חלשים וחזקים, באותה כיתה, ולנסות לתגבר את החלשים באמצעות תוספת שעות".

זה בדיוק מה שרפורמת אופק חדש עושה. עכשיו נותר רק לוודא שהניהול הירוד בדרך כלל של מערכת החינוך הישראלית - וראו תרבות השיעורים החופשיים - לא יפגע ביישום הרפורמה.