כץ מסייע לנשים להרוס את עצמן

<< יו"ר ועדת העבודה והרווחה של הכנסת, ח"כ חיים כץ, יצא השבוע במסע צלב להצלת הנשים בישראל. "גיל הפרישה לנשים לא יעלה מעבר לגיל 62", הכריז כץ, והבטיח לטרפד את הצעת החוק להעלאת גיל הפרישה של נשים מ-62 ל-64.

כץ, כמובן, הביא טיעון מחץ לחיזוק עמדתו כי הצעת החוק פסולה מעיקרה וכי יש לבטלה: "כל שנת דחייה ביציאת הנשים לפנסיה משמעה חיסכון של 7 מיליארד שקל לביטוח הלאומי". במלים אחרות: המדינה מבקשת לחגוג על חשבון הנשים ולחסוך כספים על גבן, וזו הסיבה היחידה שהיא מציעה לדחות את גיל הפרישה שלהן. אכן, חוצפה מצד המדינה שמבקשת לחסוך בכספי קצבאות, ועוד אלה המשולמות לנשים!

עם סיסמאות כאלה דרכו של כץ לניצחון סלולה, מה גם שכמעט כל ארגוני הנשים תומכים בו תמיכה בלתי-מסויגת: הם טוענים שפרישה בגיל מוקדם, 62, היא הפריווילגיה היחידה שיש לנשים בשוק העבודה והפיצוי היחיד שהן מקבלות על אפליה מתמשכת, וכי אל להן לוותר עליה בקלות. הידד להפסקת קיפוח האשה באמצעות אפליה נגדית - כתגמול על האפליה הנמשכת של הגברים נגדן.

הבעיה היחידה היא שפרט לנקמה מתוקה בגברים, לא יוצא לנשים דבר מהפריווילגיה של פרישה בגיל מוקדם. למעשה, מכל הפריווילגיות שהנשים יכלו לבחור לעצמן, זוהי ההרסנית מכולן, שכן היא דנה אותן לחיי עוני לעת זיקנה. יש לכך סיבה כפולה. ראשית, נשים חוסכות פחות לפנסיה, גם מפני ששכרן נמוך יותר וגם מפני שהן עובדות פחות עקב גיל הפרישה המוקדם יותר. פחות שנות עבודה פירושו פחות הפרשות לפנסיה ופחות חיסכון.

שנית, נשים חיות יותר, ולכן הן צפויות לבלות הרבה יותר שנים בפנסיה. אם מוסיפים את גיל הפרישה המוקדם, הרי שמספר שנות הפנסיה של נשים גבוה לאין ערוך מזה של גברים, ומגיע בממוצע, לפי נתוני הוועדה שבחנה את העלאת גיל הפרישה לנשים, ל-22.8 שנה. מכיוון שהחיסכון הפנסיוני הנצבר הוא שאמור לפרנס את האשה במהלך שנות הפנסיה שלה, הנשים סופגות מכת מחץ קטלנית דו-כיוונית - חיסכון פנסיוני קטן יותר (בגלל פחות שנות עבודה) שמתפרס על פני הרבה יותר שנות פנסיה (בגלל תוחלת חיים ארוכה וגיל פרישה מוקדם). קצבת הפנסיה החודשית שלהן נפגעת במידה כזאת, שהן מתקשות להבטיח לעצמן חיי כבוד לאחר פרישה.

הדרך להציל נשים מהעוני המצפה להן לאחר הפרישה לפנסיה היא להגדיל את החיסכון הפנסיוני שלהן ולהקטין את מספר השנים שבהן הן יצטרכו לחיות על חשבונו. שני המהלכים כאחד עוברים דרך העלאת גיל הפרישה - יותר שנות עבודה וחיסכון, פחות שנות פנסיה.

בדיקה שערכה בעבורנו קרן הפנסיה מבטחים החדשה מעלה כי אותה אשה (שכר של 5,000 שקל בחודש, שגדל בקצב של 2% לשנה, התחלת חיסכון בגיל 30) תשפר במידה ניכרת את מצבה אם תדחה את גיל הפרישה שלה. בגיל 62 אשה כזאת תיאלץ להסתפק בגמלה חודשית של 3,870 שקל. דחיית הפרישה לגיל 64 תגדיל את הגמלה החודשית שלה ל-4,280 שקל (10.5% יותר). דחיית הפרישה לגיל 67, כמו הגברים, תגדיל את הגמלה החודשית שלה ל-5,400 שקל - 40% יותר מהגמלה בגיל 62.

אז הנה, חמש שנים נוספות של עבודה שיפרו את גמלת הפנסיה החודשית של האשה ב-40%. ה-40% הללו יכלכלו אותה מדי חודש במשך 16.5 שנים, עד לגיל 83.5 שנים (תוחלת החיים לנשים בישראל כיום), וללא ספק ישפרו במידה ניכרת את איכות חייה.

עם זאת, התמונה שהצגנו כאן חלקית בלבד, משום שהיא מתעלמת מקצבת הזיקנה המשולמת על ידי הביטוח הלאומי, בסכום של 2,166 שקל בחודש. לנשים יש זכות לקבל את קצבת הזיקנה החל בגיל 62, לגברים החל בגיל 67. יוצא מכך שאשה שדוחה את גיל הפרישה שלה מפסידה את זכותה לקבל קצבת ביטוח לאומי - על פני חמש השנים שבין גיל 62 לגיל 67 היא זכאית לקבל מהביטוח הלאומי קצבאות זיקנה בסכום מצטבר של 362 אלף שקל. זהו ההפסד לכאורה של הנשים, שח"כ כץ כל כך נזעק להגן עליו. מדוע שהנשים יפסידו 362 אלף שקל שמגיע להן לקבל מהמדינה, והרי כל העסק הוא רק תרגיל מתוחכם של המדינה שנועד לחסוך למדינה בדיוק את 362 אלף השקל האלה על חשבונן. חוצפה מצד המדינה, כבר אמרנו?

דחיית גיל הפרישה אכן עולה לאשה באובדן קצבאות מהמדינה, אבל מנגד, האשה ממשיכה לעבוד ולהגדיל את החיסכון הפנסיוני שלה. בדיקת מצבה של האשה בתוספת קצבאות הביטוח הלאומי מעלה כי בגיל 62 היא תקבל פנסיה חודשית (גמלת פנסיה וקצבת זיקנה) של 6,040 שקל בחודש. בגיל 64 הפנסיה שלה כבר תגדל ל-6,450 שקל בחודש (גידול 6.7%). בגיל 67 הפנסיה שלה תגיע כבר ל-7,570 שקל בחודש (גידול של 25%). חמש שנות העבודה הנוספת, לפיכך, יגדילו את הכנסתה החודשית ב-25%, וזאת במשך 16.5 השנים שנותרו לה לחיות.

נו, אז מה יותר טוב: לדפוק את המדינה, לצאת לפנסיה בגיל 62, ולחיות במשך 21.5 שנים עם פנסיה חודשית של 6,040 שקל, או לוותר על התענוג של קבלת קצבת זיקנה מוקדמת מהמדינה, לעבוד עד גיל 67 ולחיות במשך 16.5 השנים הנותרות עם פנסיה חודשית של 7,570 שקלים? התשובה, נדמה לנו, ברורה מאליה.

למעשה, הכשל היחיד בתשובה הזאת הוא סוגיית התעסוקה של נשים בגיל מבוגר. האם שוק העבודה אינו מפלה לרעה נשים מבוגרות, וממשיך להעסיק אותן עד גיל 67? זהו, לטעמנו, המוקש הכאוב של הדיון בהעלאת גיל הפרישה. האפליה בשוק העבודה כלפי עובדים מבוגרים מחייבת התייחסות של המדינה, וזאת בנוגע לגברים ונשים כאחד.

הנתון המשמח עולה ממחקר של בנק ישראל, ולפיו בעקבות ההעלאה הקודמת של גיל הפרישה, ב-2003, התעסוקה של מבוגרים, גברים ונשים, השתפרה מאוד. יש מקום להעריך, לפיכך, כי העלאת נוספת של גיל הפרישה לנשים תביא עמה יותר תעסוקה לנשים, ולא פחות. בכל מקרה, שיפור מצבן של הנשים המבוגרות בישראל אינו עובר דרך שמירת זכותן לפרוש בגיל מוקדם, אלא דרך שמירת זכותן לפרוש בגיל מאוחר - תוך נקיטת מדיניות שתבטיח כי שוק העבודה לא יפלה אותן לרעה. זהו השירות שנשים מבוגרות זקוקות לו. כמה חבל שהכנסת מעניקה להן בהקשר הזה שירות דוב.