ההמלצות על הפירמידות עומדות בפני שינוי

המלצות הוועדה להגברת התחרותיות במשק, ועדת חיים שני, התקבלו בתרועה רמה. מיד עם פרסום ההמלצות לפני כחודשיים, החלו כל העיתונים לנתח את הפרק הבולט בדו"ח, שדן בהפרדת בעלות על נכסים ריאליים ופיננסיים, ולפרסם רשימת זוכים ומפסידים - צדיק בינו, יצחק תשובה ונוחי דנקנר הפסידו, ויצטרכו למכור את הבנק או את חברת הביטוח שבבעלותם. כמה שבועות מאוחר יותר הצטרפה גם קבוצת ברונפמן למפסידים, ולההערכה שהיא תיאלץ למכור את שליטתה בבנק דיסקונט אם וכאשר היא תרכוש את השליטה בשופרסל.

פרדוקסלית, ככל שחולף הזמן הולך ושוכח העניין בפרק הפיננסי-ריאלי בדו"ח הוועדה. נראה כי הפרק הזה מיצה את הדיון הציבורי בו, וכי הוא הצליח להתקבל על דעת כולם. ככל הנראה זוהי העובדה כי בישראל קיים כבר ניסיון עם מהלכי הפרדה דומים - ועדת ברודט חייבה את הבנקים להיפרד מהאחזקות בחברות הריאליות; וועדת בכר חייבה את הבנקים למכור את הבעלות על קופות הגמל וקרנות הנאמנות - שהיו מוצלחים למדי. ככל הנראה, תרמה לכך גם העקביות של המלצות הפרק הפיננסי-ריאלי, והעובדה שההמלצות מתיישבות היטב עם מטרתה המוצהרת של הוועדה - להביא להגברת התחרותיות במשק.

לא כך הם פני הדברים לגבי הפרק השני של דו"ח הוועדה להגברת התחרותיות, שדן במבנה פירמידות השליטה בישראל. בשבועות האחרונים מרכז פרק הפירמידות ביקורת מחמירה והולכת מצד שדרות רחבות במגזר העסקי. בכירי המנהלים בישראל תוקפים בשצף קצף את ההמלצות בפרק זה, ומעלים טענות מקצועיות - עסקיות ומשפטיות גם יחד - כנגדו. בדיקת הטענות עם חברים בוועדת שני מעלה כי לפחות לחלק מהטענות, התשובות של חברי הוועדה הן מגומגמות בלבד.

ועדת התחרותיות עומדת בפני הליך של שימוע ציבורי לכל פרקי הדו"ח, אבל כבר עכשיו ניתן להעריך כי הפרק של הפירמידות צפוי לעבור כנראה שינויים מהותיים. השימוע הציבורי צפוי לחשוף, ככל הנראה, כשלים בהגדרה המרכזית שנקבעה בפרק של הפירמידות - ההגדרה של חברת פער.

חברת פער היא כל חברה שבה יש בעל שליטה שהאחזקה המשורשרת שלו בהון החברה קטנה מ-50%. המצב שבו בעל שליטה שולט ב-100% בחברה, בשעה שהוא מחזיק בפחות מ-50% מהונה, נתפש על ידי ועדת התחרותיות כאחת הרעות החולות של שוק ההון הישראלי. זאת, מאחר שהפיצול בין ההון לשליטה יוצר פיצול אינטרסים ומוביל לעושק בעלי מניות המיעוט (הציבור) - למשל, כאשר בעל השליטה מושך דיווידנדים גדולים מהחברה, מאחר שיותר חשובים לו החובות בחברה האם מאשר מצבה של החברה הנכדה. זאת גם משום שמבנה שליטה כזה, מבנה של פירמידה, מאפשר להשתלט על הרבה מאוד חברות עם מעט הון. כך נוצרת הריכוזיות הגדולה של הקבוצות העסקיות בישראל.

להבדיל מהפרק הפיננסי-ריאלי, שבו ועדת התחרותיות טיפלה ישירות בבעיה של ריכוזיות ריאלית-פיננסית בעייתית - הוועדה קבעה מבחן גודל לפירוק קבוצות גדולות מדי כאלה - בפרק של הפירמידות אין התייחסות ישירה לשאלות של ריכוזיות. למעשה, על פניו קיים שם אפילו בלבול מושגים מסוים. בעיית עושק המיעוט קיימת גם בפירמידות, אבל לא רק בהן, ואינה קשורה כלל לריכוזיות. לעומת זאת, בעיית הריכוזיות של הקבוצות העסקיות הגדולות בישראל אכן קשורה למבנה הפירמידות, אבל זאת רק כאשר מדובר בפירמידות גדולות. פירמידות קטנות נספרות על ידי הוועדה כחברות פער - גם אם הן לא גורמות לבעיית ריכוזיות.

למעשה, ההגדרה של חברת פער חלה, לפי נתוני דו"ח הוועדה, על 37% מהחברות בבורסה. כל חברה שיש לה חברה בת, כמעט בוודאות תיחשב לחברת פער - די בכך שבעל השליטה הנפיק 30% בחברה האם ו-30% בחברה הבת, כדי שאחזקתו בחברה הבת תרד אל 49% מההון בשרשור והיא תיחשב לחברת פער. האם מטרתה של ועדת התחרותיות היתה להטיל הגבלות על כל חברה שפועלת באמצעות חברות בנות?

יתרה מכך, העובדה שכל חברה עם חברות בנות נהפכת כמעט אוטומטית לחברת פער, ללא תלות בגודלה, יוצרת מצבים פרדוקסליים. כך, אם מחר נוחי דנקנר ימכור את השליטה באי.די.בי לציבור, קבוצת אי.די.בי תחדל להיות קבוצת פער - האם זה יקטין במשהו את הריכוזיות שלה במשק? באותה מידה, אם מחר כל החברות באי.די.בי נמחקות מהמסחר בבורסה ונהפכות לחברות פרטיות, לא תחול עליהן יותר מגבלות. עם זאת, שאלת הריכוזיות של קבוצת אי.די.בי במשק הישראלי תישאר בעינה, אולי אפילו תגבר.