שתיקת המוסדיים

"תספורת של 60% ממש לא מתקבלת על הדעת. ההצעה של אילן בן דב צריכה לעבור תהליך שיפור. אין ‘פיירוול' בין טאו לבין יתר החברות. כשמדברים עם מישהו הוא צריך להיות מסוגל לעמוד מאחורי החובות שלו. אי אפשר לשלוף את האמירה שיש פה חברה בע"מ. מערכת היחסים מסובכת בהרבה" - את הדברים האלה אמר לפני ארבעה חודשים, בשיאה של המחאה החברתית, דוד ברוך, מנכ"ל בית ההשקעות אקסלנס.

ברוך התכוון לתאר מצב שבו למעשה כבר אין מה לעשות בנוגע לחוב של בן דב בחברת טאו, שכן היא חדלת פירעון, אבל מול בעל הבית שלה - יש ויש. אתו אפשר לנהל חשבון עתידי, שהרי מדובר בבעל שליטה בפרטנר ובעוד כמה חברות ציבוריות שצריך את שוק ההון (תוך שהוא מקים אחוזת פאר בכפר שמריהו).

ברוך צדק כמובן. אקסלנס שבניהולו מנהלת 62 מיליארד שקל של הציבור והתפקיד שלו הוא להיאבק באי-פירעון חובות. אלא שהפעם, כשיצחק תשובה ביקש תספורת, קולו של ברוך לא נשמע. אנשי יחסי הציבור שלו אמנם הוציאו תגובה מסוגננת בשם אקסלנס (אחרי שעות של עבודת ניסוח) אבל זה כבר לא אותו דבר. הלהט איננו וגם לא הלוחמנות שראינו מול בן דב. והרי גם תשובה יצטרך בעתיד את שוק ההון, אז למה לא להתעמת אתו?

אבל מה יש להתעכב דווקא על ברוך, שבעל הבית שלו הוא תשובה בעצמו. גם המנכ"ל היוצא של כלל פיננסים, טל רז, שמנהל מיליארדי שקלים של הציבור - שותק. רז מוכר ודאי לקוראים מאייטמים יח"צניים על אירועי ספורט, מסיבות וימי הולדת, אבל צריך לזכור שגם הוא, כמו ברוך, לוקח הביתה שכר של מיליוני שקלים בשנה מדמי הניהול שמשלם הציבור.

אולי רז פשוט עסוק עכשיו בענייני מעריב ואין לו זמן להסדר החובות של תשובה? לא, זה לא העניין. הרי מרז לא שמענו אף פעם משהו על חשיבותה של שמירה על זכויות העמיתים. וזאת בדיוק הבעיה, שהרי התפקיד האמיתי של רז, כמו גם של ברוך, הוא הגנה על כספי ציבור. גם מ רונן טוב, מנכ"ל פסגות, בית ההשקעות הגדול במשק, לא שמענו מלה. וגם לא ממנהלים במנורה, הראל ומגדל.

למעשה, רוב המנהלים בגופים המוסדיים שותקים בנושא הזה. גם מי שכבר מוציא איזה משפט עושה זאת בחוסר חשק וכדי לצאת ידי חובה. עם שכר של מיליונים ובתים מפוארים - האנשים שצריכים לשמור על הכסף שלנו דוממים. במקסימום הם מצוטטים בעילום שם. דווקא בנושאים אחרים הם הראשונים לדבר ושמחים לראות את תמונתם בעיתון.

תשובה, שכבש את הכותרות השליליות של הימים האחרונים, הוא לא הבעיה. תשובה הוא רק טייקון שעושה מה שעושים טייקונים - מגייסים כסף מהציבור ומפזרים אותו על פני הגלובוס. אם השוק עולה הכל טוב והם מתעשרים, ואם השוק נופל - עושים הסדר חובות. כך קרה עם אילן בן דב, כך קרה עם לב לבייב וכך יקרה עם יורשי יולי עופר ועם טייקונים אחרים בחודשים הקרובים.

הבעיה היא עם מנהלי הכסף של הציבור, ועם זה שמלחמות הצדק החברתי לא הגיעו אליהם.

הבעיה היא שהגופים המוסדיים הם אלה שמלווים את הכסף שלנו, לעתים בחוסר אחריות או ברשלנות, והם אחר כך אלו שסוגרים "דיל" על פריסת החוב מול הטייקונים. בין לבין הם גוזלים שליש מהפנסיה של הציבור באופן ישיר כדמי ניהול, חלק מזה לטובת שכרם האישי.

הבעיה היא שהטייקונים שחייבים מיליארדים לציבור שייכים למועדון, ולחלק מהם אף אחזקות פיננסיות (נוחי דנקנר, למשל, שולט בכלל ביטוח ובכלל פיננסים, תשובה בהפניקס ובאקסלנס).

כל טייקון יודע שגם יומו עשוי להגיע וגם הוא עלול לבקש פריסת חוב, ולכן עדיף שמנהלי ההשקעות שתחתיו יקלו בהצבעה הקשורה לחברו הטייקון. שהרי הסדר חוב עשוי להוות תקדים להסדר הבא.

לכן גם דוד ברוך דיבר רק פעם אחת וחזר לשתוק, אחרי שגם המחאה קצת התפוגגה. מה עוד שמדובר בבעל הבית שלו. הוא יודע שאם הוא דרש מבן דב להביא הצעה הרבה יותר טובה, עליו לדרוש זאת גם מתשובה. הטייקונים החייבים מיליארדים הם גם אנשים מחוברים ומשפיעים עם הרבה חברים בהרבה מקומות, והם יכולים להבטיח ג'ובים או סתם להוות מעסיקים פוטנציאליים. אז למה להילחם למען העמיתים, שהם אנשים ללא שם וללא פנים?

מנהלי ההשקעות חייבים להפנים שהם מנהלים את כספם של העמיתים. גם ככה אנחנו משלמים להם משכורות לא מוצדקות של מיליוני שקלים, לפחות שיילחמו בשבילנו.