ממשלת ישראל - בין מאפיה לנאמנות כפולה
מה בכלל תפקידו של מנכ"ל משרד הבריאות בסכסוך הקשה הזה?
קלטת מדבריו של מנכ"ל משרד הבריאות, פרופ' רוני גמזו, בשיחה עם מתמחים, דלפה בסוף השבוע לתקשורת. בקלטת נשמע גמזו מסביר למתמחים עד כמה הם צודקים בתחושתם כי הסכם השכר, שנחתם בין המדינה להסתדרות הרפואית, אינו מיטבי. גמזו אמר בקלטת כי משרד האוצר הוא אגרסיבי, מניפולטיבי ונוקט שיטות של מאפיה. הוא הוסיף כי ליו"ר ההסתדרות הרפואית, ד"ר ליאוניד אידלמן, לא היה סיכוי במשא ומתן מול פקידי האוצר המנוסים פי כמה ממנו.
שתי האמירות כאחת שידרו את המסר כי הסכם השכר גרוע מבחינת המתמחים - על פניו האוצר כופף את ידם של משרד הבריאות וההסתדרות הרפואית, והצליח לחלץ מהם הסכם שהוא בפועל הסכם כניעה. על אף שגמזו לא נשמע אומר את הדברים מפורשות בקלטת, ניתן להניח כי המסר הזה נקלט אצל המתמחים כתמיכה בהמשך מאבקם.
בתקשורת התקבלה הדלפת הקלטת בצהלות שמחה - הנה פקיד בכיר יוצא בהתבטאויות קשות נגד פקידי האוצר, וקורע את מסיכת הצביעות מעל פניהם. הנה התברר סופית כי האוצר בישראל הוא מאפיה - עובדה, אפילו משרד הבריאות חושב כך.
"הכסאח" נגד פקידי האוצר שימח את הציבור בישראל. עם זאת, מרוב שמחה הציבור לא הבחין בעובדה העצובה העולה מהדלפת הקלטת ושנוגעת דווקא לניהול משרד הבריאות: אם מנכ"ל המשרד מעודד בפועל את המתמחים להמשיך במאבקם הצודק - מהו בעצם תפקידו בסכסוך הקשה הזה? איזה אינטרס אמור גמזו לשרת: את זה של המתמחים או שמא זה של משרד הבריאות ומדינת ישראל?
במונחים השאולים מעולם הניהול, הדלפת הקלטת העלתה שאלות נוקבות של חובת אמונים של מנהל לחברה שבניהולו. במקרה זה החברה, לכאורה, המנוהלת היא משרד הבריאות. החברה ניהלה משא ומתן עם עובדיה (משרד הבריאות הוא המעסיק של הרופאים בבתי החולים הממשלתיים), והגיעה עמם להסכם שכר. משרד הבריאות, כמעסיק הישיר של הרופאים, היה שותף למשא ומתן ולחתימת ההסכם עם הרופאים. בהמשך התברר כי הרופאים דוחים את ההסכם שנחתם בינם למשרד הבריאות. האם תפקידו של המשרד הוא לעודד אותם על כך?
זה לא יוצא דופן כי מנהל של חברה יחלוק על המדיניות שמנהיגים בעל השליטה והדירקטוריון בחברה. במקרה כזה, על המנהל לנסות לשכנע את בעל השליטה ואת הדירקטוריון כי הם טועים במדיניותם. במידה שהדירקטוריון מתעקש, עומדות בפני המנכ"ל שתי ברירות: לקבל את המדיניות שנקבעה לחברה ולשרת אותה בתום לב, או להודיע כי אינו מסוגל להנהיג את החברה עם מדיניות כזו ולהתפטר מתפקידו. עם זאת, מצב שבו מנהל ממשיך לנהל את החברה - אבל בה בשעה חותר תחת המדיניות שהיא מנהיגה - הוא מצב בלתי נסבל ומקומם.
במשרד הבריאות מנסים להפריך את הרושם שכך נהג גמזו. לדידם, המנכ"ל לא התכוון לעודד את המתמחים להמשיך במאבקם הצודק - אלא להפך, ניסה להסביר להם כי הם מתמודדים עם כוחות גדולים מהם, ולכן אין סיכוי להם ולמאבקם, ומוטב להם לוותר. במשרד הבריאות מדגישים כי המנכ"ל תומך בהסכם השכר, ובכך הוא ממשיך לשרת את המדיניות שקבעה המדינה.
עם זאת, גם במשרד הבריאות מתקשים שלא להסכים כי התבטאות כמו "האוצר הוא מאפיה" אינה משדרת לויאליות של מנכ"ל המשרד לארגון שאותו הוא משרת - הממשלה. התשובה הטובה ביותר שיש להם לכך היא כי גם פקידי האוצר, בפורומים סגורים, נהגו בחוסר לויאליות זהה כלפי גמזו.
מאזן האימה של ההשמצות ההדדיות חושף טפח מהבעייתיות בניהול המשבר הרופאים בתוך הממשלה. הטפח הנוסף הוא, כמובן, הטלת מלוא האחריות על משרד האוצר - על אף ההכחשות, אין ספק שמשרד הבריאות מתייחס להסכם, שהוא עצמו חתום עליו, כאל בן חורג: זה ההסכם, אנחנו חתומים עליו, אבל אנחנו לא מאמינים בהסכם באמונה שלמה. המסר העולה מן המשרד הוא כי הסכם השכר הוא במידה רבה הסכם השכר של האוצר, וכי לראשי המשרד לא ניתן פתחון פה של ממש בעת המשא ומתן עליו.
משרד הבריאות הוא המעסיק של הרופאים, אך הוא טוען כי היה שחקן שולי בלבד במשא ומתן על שכר הרופאים. אז מדוע שהמשרד לא ינהל את המשא ומתן עם הרופאים כראות עיניו, וישלם להם כל תוספות שכר שיחפוץ בהן על חשבון תקציב משרדו? לכך במשרד הבריאות, כמובן, לא מוכנים. "התקציב שלנו אינו מספיק גדול כדי לממן תוספות שכר לרופאים", אומרים שם.
אז הנה לב הבעיה הניהולית של הממשלה: ההפרדה בין סמכות לאחריות. משרד הבריאות רוצה את הסמכות לנהל משא ומתן עם הרופאים כראות עיניו, אבל אינו רוצה באחריות על שמירת מסגרת התקציב הנלוות לכך. את האחריות הזו הוא משאיר לאוצר. האחרון, בתגובה, לוקח גם את הסמכות לידיו - הסמכות לקביעת השכר - ומשאיר את המשרדים (במקרה זה, משרד הבריאות) ללא סמכות וללא אחריות גם יחד.
במשבר הרופאים בא לידי ביטוי באופן קיצוני הפיצול הנורא בתוך הממשלה - מצד אחד משרד האוצר מסרס את משרד הבריאות ומנהל את כל המשבר לבדו, ועל כך הוא זוכה לגינויים של "מאפיה" ממשרד הבריאות. מן הצד האחר, משרד הבריאות מסרב לקבל אחריות תקציבית, וראשיו נתפשים בידי האוצר כבעלי נאמנות כפולה, המשרתים את טובת הרופאים במקום את טובת המדינה. בתווך האינטרס הציבורי, אם בכלל ברור מהו, נשחק עד דק.
לפיכך, המסקנה העיקרית העולה ממשבר הרופאים היא כי לא מערכת הבריאות מחייבת תיקון יסודי, זוהי ממשלת ישראל שצריכה לעבור תיקון כזה. רפורמה בעבודת הממשלה היא כיום המשימה הלאומית הדחופה ביותר. עד שלא תימצא הדרך להחזיר סמכויות למשרדי הממשלה, בד בבד עם הטלת אחריות תקציבית עליהם, הממשלה לא תוכל לתפקד כשורה. צפו פגיעה במשבר הבא.