רובין הוד חוזר

לצד דיון אינטנסיבי במשבר בגוש היורו, עסקה פסגת מנהיגי ה-G20 שנערכה בתחילת נובמבר בצרפת בשאלת הטלתו של מס חדש - "מס רובין הוד".

קואליציה בינלאומית של ארגוני חברה אזרחית שבה תומכים, בין השאר, נשיא צרפת ניקולא סרקוזי, קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל, וורן באפט, ביל גייטס והכלכלנים פול קרוגמן וג'וזף שטיגליץ, מקדמת הצעה שלפיה הכלכלות המפותחות בעולם יטילו מס זעיר בשיעור של 0.05% על כל עסקה (מניות, מט"ח, סחורות וכו') בין מוסדות פיננסיים. מס כזה צפוי להכניס מדי שנה עשרות מיליארדי דולרים לקופותיהן המידלדלות של כלכלות המערב, וזאת, מבלי לפגוע כמעט ברווחי מערכת הבנקאות.

על פי ההצעה, חלק מהכספים ישמשו לצמצום הפערים החברתיים במדינות שבהן יוטל המס, והיתרה תשמש למימון המאבק העולמי בעוני ב"מדינות הדרום" ובמשבר האקלים. בעולם מסובך כשלנו, קשה לחשוב על רעיון פשוט ומבריק יותר. אלא שלמרות הקמפיין השנון שמובילה הקואליציה הבינלאומית, מנהיגי ה-G20 עדיין מהססים אם לאמץ את הצעד התקדימי הזה (שהוא, אגב, גלגול של רעיון שהציע עוד בשנות ה-70 חתן פרס נובל לכלכלה ג'יימס טובין).

זאת ועוד: היוזמה זוכה לביקורת מימין (הטענה המקובלת היא שהמס יתקע מקלות בגלגלי הכלכלה, מה שגם יגרום לכך שההכנסות ממנו יהיו נמוכות מהצפוי), אך גם משמאל (החושש שממשלות המערב יתפתו להשתמש בכספי המס לכיסוי גירעונותיהן, ו"ישכחו" את הכוונה המקורית של המס - הסיוע לעולם השלישי). כך או כך, העובדה שמס בשיעור זעיר כל כך יכול להכניס סכומים כה עצומים מראה עד כמה התנתקה הכלכלה הפיננסית מכלכלת המוצרים והשירותים הריאלית, ומזכירה לנו שרווחיה המוגזמים אינם רק כסף וירטואלי שמרצד על מסכי הבורסה: הספקולציות הפיננסיות מעבירות ערך שנוצר בעבודה יצרנית קשה (ומושקע, למשל, בקרנות הפנסיה שלנו) לידיהם של אלה המהמרים על שערי המטבעות או על מחירי הסחורות.

הטלת "מס רובין הוד" צפויה לצמצם את הפעילות הפיננסית הספקולטיבית - תוצאת לוואי מבורכת לנוכח אחריותה הישירה של פעילות זו למשבר הכלכלי הנוכחי. בהקשר זה ראוי לציין את מאבקו החשוב של נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, בהון הספקולנטי, הן באמצעות רכישת דולרים שנועדו להגן על שער החליפין והן בהטלת חובת דיווח על עסקות מט"ח שיש הרואים בה רמז להטלת "מס ספקולנטים" עתידי.

מאז תחילת פעילותה שולחת תנועת Occupy Wall Street חצי ביקורת מושחזים לעבר המגזר הפיננסי, המסמל את המאיון העליון ואת הנתק בינו לבין "99%" האחרים. הגיע הזמן שגם בישראל תתמקד המחאה הציבורית בשאלות פיננסיות "משעממות" כמו, למשל, מי מקבל אשראי ומי לא (שש הקבוצות העסקיות הגדולות במשק, המחזיקות גם בבנקים ובחברות הביטוח, מקבלות אשראי כפול מזה של כלל העסקים הקטנים בישראל); מדוע, בשונה מן העולם, אין בישראל בנק שיתופי שבו המפקידים הם גם שותפים לרווחי הבנק; ובמה, לעזאזל, משקיעים את כספי הפנסיות שלנו. אלה שאלות חשובות מדי מכדי להותירן בידיהם של אנשי הפיננסים.

הכותב הוא הוא עמית בכיר במכון החשיבה שחרית וראש תחום מחקר במכון לאחריות תאגידית במרכז האקדמי למשפט ולעסקים