אפקט הנוסטלגיה: "המבוגרים שכחו כמה רע היה לפני האיחוד"

"המבוגרים בבריטניה חושבים שאם הם יחזרו לתנאים שהיו במדינה שלהם כשהיו צעירים, הם עצמם ייעשו צעירים יותר. זו טעות קוגניטיבית". כך מסביר פרופ' איל וינטר את ההיבט הפסיכולוגי שהביא את אוכלוסיית המבוגרים בבריטניה להתנגד לעזיבת האיחוד האירופי. מהסקרים האחרונים שלפני ההצבעה ביום חמישי עלה כי הרוב המכריע בקרב הבוחרים הצעירים מעדיף הישארות באיחוד. לעומתם, רוב הפנסיונרים תמך בעזיבה. גם תוצאות האמת מעלות שהאזורים שהביעו את התמיכה הרבה ביותר בעזיבה הם אלה שבהם שיעור הפנסיונרים גבוה ביותר. המבוגרים הוציאו את הצעירים מהאיחוד.
מה פשר הפער הזה בין מבוגרים לצעירים? פרופ' אייל וינטר, מהמרכז לחקר הרציונליות באוניברסיטה העברית בירשלים, המלמד גם במחלקה לכלכלה באוניברסיטת לסטר הבריטית, מסביר ל"'כלכליסט" בשיחה מאנגליה כי את ההסברים אפשר למצוא בשיקולים רציונליים, וגם כאלה שאינם כאלה.
בין הגורמים שאפשר לראותם כרציונליים, וינטר מזכיר את "ההבטחה לקחת את כל הכספים שעוברים כיום לאיחוד האירופי ולהעביר אותם במקום זאת אל סל הבריאות. שזה משהו שמדבר מאוד למבוגרים. זאת הבטחה שהתברררה כשקר, והיה נאיבי לחשוב שזה מה שיקרה. ואכן יום לאחרי המשאל, נייג'ל פראג' (מנהיג מפלגת UKIP הימנית ואחד ממובילי קמפיין העזיבה), אמר שזה בעצם לא הולך להתקיים".
"אבל יש גורם אחר", ממשיך וינטר, "שאינו ברמה הרציונלית, ששיחק תפקיד חשוב בהצבעה של המבוגרים, והוא הנוסטלגיה. האנשים האלה היו צעירים בתקופה שבה בריטניה נכנסה לאיחוד, ב-1973. הם עוד זוכרים, בצעירותם, את בריטניה מחוץ לאיחוד. אפקט הנוסטלגיה הוא דבר שיש לו הרבה השפעה על אנשים מבוגרים, ויש לכך לא מעט דוגמאות. האנשים שהפגינו בכיכר האדומה במוסקבה בעד החזרת הקומוניזם, 20 שנה אחרי נפילתו, היו בעיקר אנשים זקנים. כך גם התנועה של פפה גרילו באיטליה, שקראה לפני שנה וחצי להחזיר את הלירטה האיטלקית: הוא בעצמו בשנות השישים המאוחרות, וסחף אחריו קבוצה של אנשים מבוגרים".

ועדיין, האם ייתכן שהמצביעים המבוגרים נפגעו מהחברות באיחוד?
"אין בסיס אמיתי לטענה שזקנים בבריטניה היום חיים פחות טוב בהשוואה לעשרים שנה קודם, והייתי מתאר לעצמי שזה כך גם במקומות אחרים. רמת החיים עלתה, הטכנולוגיה הבריאותית השתפרה, יש בסיס ביטוחי יותר רחב לאנשים מבוגרים. נכון שיש גידול בפערים בשנים האחרונות, וזה מעמיד את המבוגרים בתחושה שהם בעמדת נחיתות יחסית לצעירים".

אפקט הנוסטלגיה, אומר וינטר, נוצל בקמפיין האחרון בעיקר על ידי הצד שקרא לעזיבת האיחוד האירופי. "אחת התופעות הפסיכולוגיות בהקשר של נוסטלגיה היא שכאשר אנחנו מסתכלים על העבר בגיל מבוגר אנחנו עושים פילטרינג: אנחנו זוכרים רק את הדברים היפים שהיו, ולא זוכרים את הבעיות הכלכליות ואת הבעיות הפוליטיות. אם קמפיין ה'להישאר' היה פונה באופן יותר אינטנסיבי לאוכלוסייה הזאת, כדי להסביר שבעזיבה יש עלות מאוד גבוהה, והיא רק תעמיד אותם במצב יותר קשה, ובנוסף להזכיר להם מה היתה בריטניה ב-1973 וכמה היא התקדמה בעשורים האחרונים, זה היה יכול לעזור".

פתיחת השער למהגרים
אחד מהנושאים ששיחקו תפקיד מרכזי במשאל העם היה ההגירה ממדינות האיחוד לבריטניה, נושא שהדגישו בעיקר התומכים בעזיבה. "לפני שנושא ההגירה עלה לאג'נדה", אומר וינטר, "אף אחד פה לא העריך שיש סיכוי לברקזיט. נקודת המפנה היתה מה שקרה בגרמניה: הפתיחה של השערים למהגרים מסוריה וההתחייבות של הקנצלרית אנגלה מרקל לאפשר ליותר מהגרים להגיע. זה עשה את העבודה לתומכי הברקזיט. בלי זה לא היה לכך שום סיכוי".
הפנסיונרים ניצחו. מצביעות בריטיות בעד "יום העצמאות החדש" . צילום: איי אף פי גם זה, אומר וינטר, נושא שמדבר במיוחד אל מבוגרים. "החשש הגדול של מבוגרים הוא משינוי תרבותי ובכלל משינוי. לעתים קרובות אנשים מבוגרים שמתראיינים באנגליה מתלוננים שמדברים יותר מדי שפות סביבם. עצם החשיפה לדבר לא מוכר מקשה עליהם, ולכן הם מפחדים גם מהגירה".
ומה לגבי הצעירים?
"הצעירים יותר קוסמפוליטיים. לונדון היא עיר קוסמופוליטית שיש בה הרבה צעירים. הקשר שלהם עם האיחוד הרבה יותר משמעותי, הם נוסעים הרבה יותר, מכירים יותר אנשים מתרבויות שונות, ופחות שבויים בקסנופוביה בהשוואה למבוגרים. אצלהם ההגירה שיחקה פחות תפקיד".

"בסופו של דבר", אומר וינטר, "להוציא עיסוקים שדורשים כישורים נמוכים מאוד, הגירה לא פוגעת בתעסוקה של המקומיים. ההפך: היא יוצרת יותר הזדמנויות, הרחבה של השוק וצמיחה, ולכן גם אפשרויות תעסוקה אחרות - גם לאנשים מקומיים. ומאחר שצעירים פחות חשופים לקסנופוביה, הם נטו להצביע בעד הישארות בשיעור יותר גדול".
איל וינטר . צילום: גיא אסיאג
יש משהו מדכדך בכך שחשש מזרים עמד מאחורי הבחירה לעזוב את האיחוד.
"זה משהו שנעשה יותר ויותר גלובלי. תסתכל על מה שקורה בארה"ב, וגם בתוך אירופה, במדינות כמו הונגריה ופולין. יש לי חברים בפולין שמספרים שבאידיאולוגיה שלה, הממשלה שם לא שונה בהרבה מהממשלה הפשיסטית שהיתה שם בשנות השלושים. אנחנו רואים גם התחזקות של הימין בצרפת ובהולנד, שגם בהן מדברים עכשיו על משאל עם לעזיבת האיחוד. זה טרנד גלובלי. לאידיאולוגיות יש נטייה מגפתית. הן מתחילות במקום אחד, ומהר מאוד יכולות להתפשט למקומות אחרים. הסיבה לכך היא שברגע שאנשים רואים שאידאולוגיות שנחשבו לא לגיטימיות מקבלות תמיכה במקומות אחרים, הם מרגישים יותר נוח להביע בהן תמיכה בצורה מפורשת. זה מצב מאוד מסוכן לפוליטיקה העולמית".

מחשבה בוראת מציאות
ניצחון תומכי עזיבת האיחוד במשאל העם תפס לא מעט אנשים בהפתעה, וגם הפתיע את השווקים, שהגיבו בירידות חדות. משמעות הירידות האלה היא שהשווקים לא תמחרו נכון את האפשרות של עזיבת האיחוד. אותה תופעה נרשמה גם בסקרי דעת הקהל, שניבאו הישארות, וגם באתרי ההימורים, שנתנו סיכוי גדול לכך. וינטר עצמו, אגב, פירסם ערב המשאל פוסט שבו הוא חוזה כי הסקרים יתבררו כמוטעים. מאחורי הטעויות בחיזוי של השווקים ושל אתרי ההימורים, הוא מסביר עכשיו, עמדו שני גורמים.

"ראשית, wishful thinking, בייחוד מצד השווקים הפיננסיים. הרבה פעמים, כאשר אתה חושש ממשהו אתה נוטה לא להאמין בו. אתה רוצה להאמין בדברים שמסתדרים טוב עם מה שיש לך. והיתה לכך השפעה. ההיבט השני הוא שגם בשווקים וגם באתרי ההימורים, אלה שמבקשים לנתח לכאורה את המצב ולנהוג בהתאם יותר מדי שבויים בשיקול של מה טוב לבריטניה. יש תפיסה שבסופו של יום, רק הרציונליות תנצח, ונותנים משקל הרבה יותר נמוך לסנטימנטים אחרים, שהם יותר אמוציונליים. זה נכון במיוחד בשווקים, כי בשווקים אנשים כל הזמן בודקים מה היתרונות עבור בריטניה להיות באיחוד, לעומת מה החסרונות, ועושים שיקול מחושב. אבל הבחירה של אנשים, בהרבה המקרים, היא לא על פי השיקול של מה טוב לבריטניה, אלא מכל מיני סנטימנטים, שעליהם דיברנו קודם, שאינם קשורים למה שנכון לעשות מבחינה כלכלית".

האם השיקולים האלה משחקים תפקיד במיוחד בתקופה הנוכחית?
"לכולנו - כפרטים, ויותר מכך, כקבוצות - יש פעמים רבות נקודות שחורות מאוד בהתנהגות הפוליטית שלנו. שנאת זרים, אגואיזם, כל הדברים שאנחנו לא כל כך מודים בהם. לחלק יש את זה יותר, לחלק פחות, אבל זה קיים אצל כולנו, בכל מדינה ובכל חברה.

"העניין הוא שלפעמים הנקודות השחורות האלה נדחקות, מתוך אינטרסים ומתוך דינמיקה. ולפעמים הן צפות על פני השטח. וכשהן צפות על פני השטח, זה קורה בדרך כלל בתיאום עם דברים שקורים במקומות אחרים. כך היה גם בשנות השלושים, בהן התחילה אופנה של פשיזם. לא צריך לחשוב באופן דרמטי מדי על ההשוואה הזאת, אבל ברמה האקדמית זו תופעה דומה. כך קרה גם בתקופות שפתאום סוציאליזם נעשה משהו פופולארי ולמענו היה מותר להקריב זכויות אדם ואפילו לרצוח אנשים. זה בא בגלים. גובה הגל, והסיכוי להנמיך אותו, הם השאלה הקריטית. זה באמת דבר שנתון בידי הפוליטיקאים. ככל שהם יאמצו עמדה יותר רדיקלית כך יש יותר סיכוי שהגל הזה יתגבר ויהיה יותר גדול. ככל שהם ינסו לכבות את השרפות זה ייטיב.

"תראה למשל את ההתבטאות של דונלד טראמפ, שמיד אחרי ההצבעה הוא אמר משהו בסגנון 'ההתפוררות של האיחוד האירופי התחילה'. בעצם, על מה הוא מדבר? לא על בנייה אלא על התפוררות. הוא מייצר מסר של שמחה מהרס, לא מבנייה. זה בדיוק מסר מנטאלי שלרוע המזל הרבה אנשים נמשכים אליו. להרבה אנשים יותר קל להימשך למסר של הרס, מאשר למסר של בנייה".