המומחים הזהירו, אבל לבריטים לא היה אכפת

“אני חושב שלאנשים במדינה הזאת הספיק כבר ממומחים", הכריז בתחילת החודש מייקל גוב, שר המשפטים מהמפלגה השמרנית בבריטניה ואחד ממובילי הקמפיין לעזיבת האיחוד האירופי. דעתם של המומחים היתה ברורה: משרד האוצר הבריטי, מכוני מחקר, קרן המטבע העולמית, ה־OECD ושורה ארוכה של כלכלנים — כולל לא מעט זוכי פרס נובל — הזהירו שעזיבת האיחוד תגרום נזק קשה לכלכלה.
אזרחי בריטניה שמעו את האזהרות האלה, אבל החליטו ביום חמישי לעזוב. ביום שישי, כשהתבררו תוצאות משאל העם, השווקים רשמו ירידות חדות (מדד ה־FTSE100 איבד 3.15%, המדדים בגרמניה ובצרפת יותר מכפול מכך), הפאונד הבריטי צנח בכ־8% מול הדולר ונגע ברמות שלא נראה כבר 30 שנה, ורבות מההערכות מדברות על מיתון מיידי בממלכה המאוחדת. התוצאה, קבע ביום שישי הפרשן המשפיע של הפיננשייל טיימס מרטין וולף, היא "האסון הגרוע ביותר בהיסטוריה הבריטית מאז מלחמת העולם השנייה".
1. שום דבר לא ודאי
גם אחרי שנודעו תוצאות המשאל דעתם של המומחים נותרה פסימית: הם דיברו על האטה ודאית עד כדי מיתון בטווח המיידי, ועל נזק ארוך טווח לכלכלה הבריטית. אז מה בדיוק הולך לקרות? על זה הכלכלנים כבר פחות ששו להתחייב, והסיבה היא חוסר וודאות. פשוט לא ברור מתי בדיוק בריטניה הולכת לעזוב את האיחוד, מה יקרה ליחסים שלה עם אירופה ביום שאחרי, ואיך תיראה המפה הפוליטית בעקבות התפטרות ראש הממשלה דיוויד קמרון.
עננת חוסר הוודאות הזאת היא בדיוק מה שצפוי לגרור את הכלכלה למטה. במצב כזה, העסקים לא ימהרו להשקיע, תאגידים בינלאומיים ישקלו מחדש את ההשקעות שלהם בבריטניה, וגם הצרכנים צפויים לשקול מחדש את הרכישות הגדולות שלהם. ביחד, כל הצעדים האלה צפויים לגרום לירידה בביקושים, בבריטניה אבל לא רק בה.
. "ההשלכות יהיו שליליות בבירור, ובאופן משמעותי", קובע בראיון ל"כלכליסט" פרופ' בארי אייכנגרין מאוניברסיטת ברקלי, הנחשב לאחד מבכירי המקרו-כלכלנים בעולם. "בריטניה נכנסת עכשיו לתקופת אי וודאות גבוהה, פוליטית וכלכלית. לבנק אוף אינגלנד יש יכולת מאוד מוגבלת לחפות על כך, בגלל ששערי הריבית כבר קרובים לאפס ולא יכולים לרדת באופן משמעותי. שר האוצר ג'ורג' אוסבורן הצהיר על כוונה להעלות מסים ולקצץ את ההוצאות הציבוריות כדי לשמור על תקציב מאוזן, צעדים שרק יעמיקו את החוסר בהוצאות". עוד הוא הוסיף: "חלק מהאי וודאות ללא ספק תגלוש אל גוש היורו. הבנק האירופי המרכזי יכול להגביל את הזעזועים הפיננסיים, אבל הוא לא יכול לעשות הרבה כדי להגביר את הביטחון ולעודד השקעה. וכפי שגילינו מאז 2010 (אז פרץ משבר החובות בגוש היורו — א"פ), מה שקורה באירופה לא נשאר באירופה".
בסוף השבוע כבר אפשר היה לראות את גלי ההדף מגיעים הרחק מאירופה. בחיפוש אחר חוף מבטחים, המשקיעים הסתערו על הדולר, שהתחזק לא רק מול הפאונד אלא גם מול היורו, מה שצפוי לפגוע בייצוא האמריקאי. גם יפן ראתה זינוק בשער הין (הדולר נחלש מול הין בלא פחות מ3.5%), ושר האוצר היפני כבר הצהיר שהוא "מודאג ביותר". גם אם לא מדובר באירוע בסדר הגודל של קריסת בנק ההשקעות ליהמן ברדרס ב־2008, הרי שהזעזוע מכיוון בריטניה הוא הדבר האחרון שהכלכלה העולמית המדשדשת היתה צריכה כרגע.
2. אפקט דומינו, לא רק כלכלי
אבל הזעזוע מכיוון בריטניה הוא לא רק כלכלי. ביום שאחרי ההצבעה על עזיבת האיחוד האירופי הכריזה מארין לה פן, מנהיגת החזית הלאומית בצרפת, על תמיכתה במשאל עם דומה בארצה. גם חרט וילדרס, מנהיג מפלגת החירות בהולנד, הביע תמיכה ברעיון. כך, בריטניה עשויה לגרום לאפקט שרשרת באירופה, גם אם היא לא תביא בפועל לעזיבת מדינות נוספות את האיחוד.
"בריטניה תמיד היתה קצת שונה", אומר ל"כלכליסט" ד"ר זולט דרבס, עמית בכיר במכון המחקר הכלכלי ברויגל בבריסל, אחד מגופי המחקר המובילים ביבשת. "הם נוהגים בצד השני של הכביש, משתמשים ביחידות מדידה שונות ובשקעי חשמל שונים. למדינות אירופה יש היסטוריה משותפת וגורל משותף, ואני לא חושב שאף מדינה אחרת תעזוב. אבל, המפלגות הפופוליסטיות כן יתחזקו, והן ישפיעו על מפלגות המיינסטרים".
עומדים בתור לקלפי, ביום שישי . צילום: twitter/Steven Swinford הערכה דומה נשמעת גם מכיוונו של ניקולה ורון, עמית מחקר בכיר במכון פיטרסון בוושינגטון, מכון מחקר יוקרתי שמזוהה בין היתר עם תמיכה במדיניות סחר חופשי. לדבריו, ההצבעה בבריטניה תיצור "מכשול משמעותי בתהליך האינטרגרציה באירופה, דבר שלא יעזור במיוחד לצמיחה הכלכלית ביבשת". עוד מעריך ורון כי אירופה בכללותה לא תגיע לכדי מיתון, אך הוא אומר כי יתכן שפרישת בריטניה עשויה להטות את כף המאזניים בכלכלות חלשות יותר, ולגרום להן לעבור לצמיחה שלילית.
3. אי של נסיבות מיוחדות
מעבר להשפעות הכלכליות והפוליטיות המיידיות, האם אפשר למצוא בהחלטה הבריטית תובנות כלליות יותר? לפני שמנסים לענות על השאלה הזאת, כדאי לזכור שבבריטניה יש נסיבות ייחודיות: ההחלטה על משאל עם התבררה כפיאסקו מוחלט שנולד מתוך שיקולים פוליטיים צרים; לכך אפשר להוסיף גם את העובדה שהגעגוע לעבר האיפריאלי, שלא קיים בהרבה מדינות אחרות, שיחק תפקיד מרכזי במשאל; ואסור גם לשכוח שקמפיין "להישאר" נוהל באופן כושל. ועדיין, היו בקמפיין הבריטי תופעות המוכרות ממקומות אחרים בעולם.
4. העם נגד האליטות
"זה מרגיש כאילו הממסד — הבנקים, העסקים הגדולים והארגונים הבינלאומיים — עומדים בצד אחד, והאנשים נמצאים בצד השני", אמר לפני המשאל כריס גריילינג, אחד משרי הקבינט שתמכו בעזיבת האיחוד. המסר של העם נגד האליטות מוכר ממדינות רבות על הגלובוס, ובכל זאת, בבריטניה יש בסיס לטענה שהממסד אכזב את העם.
קובעי המדיניות, גם במוסדות האיחוד וגם בבריטניה, הנהיגו בשנים האחרונות מדיניות צנע של קיצוצי תקציב והעלאת מסים, שגבתה מחיר כלכלי כבד מאלה שגורלם שפר עליהם פחות. פוליטיקאים כמו שר האוצר ג'ורג' אוסבורן וראש הממשלה קמרון, חסידי צנע מובהקים, גילו באיחור שהמדיניות הזו תורגמה לנחשול זעם ציבורי שיצא משליטתם. הכתובת שלו היתה הגלובליזציה, שבבריטניה משמעותה האיחוד. העובדה שזו לא היטיבה עם כולם במידה שווה, לא אומרת שמצבם ישתפר אם יפנו לה עורף.
מרטין וולף, פרשן הפיננשייל טיימס ובן לפליטים יהודים שהיגרו לבריטניה אחרי מלחמת העולם השנייה, כתב מדם ליבו אחרי תוצאות המשאל: "איך מדינה שמצולקת על ידי משבר פיננסי אדיר בוחרת לזנק אל תוך התהום הזאת? מדובר בשאלה שמעבר להבנה של כל אדם שפוי". זאת אולי תגובה מובנת, אבל היא לא בונה. כפי שפרופ' לארי סאמרס, שר האוצר בממשל קלינטון, כתב אחרי המשאל: "יש רעב ברור בקרב הבוחרים למדיניות שמתעדפת אינטרסים מקומיים ואנשים מקומיים על שיקולים קוסמופוליטיים. האתגר לעשור הקרוב יהיה לנתב את הרעב הזה באופן בונה".
5. המבוגרים נגד הצעירים
בסקרים האחרונים לפני המשאל, וגם בחלוקה הגיאוגרפית של התוצאות, התגלה דפוס נוסף: הצעירים רצו להישאר באיחוד האירופי, והמבוגרים בחרו לצאת, אולי מתוך חלומות על החזרת עטרה ליושנה. אם להאמין לתחזיות הכלכליות שמדברות על נזק כלכלי ארוך טווח לבריטניה, הצעירים הם אלה שישלמו את מחיר ההחלטה של המבוגרים. "זאת אחת העובדות הבולטות והעצובות ביותר מדפוסי ההצבעה, והיא ברוטאלית באופן יוצא דופן", אומר ורון. "זה מצב שבו המבוגרים הצביעו בהצלחה נגד הצעירים. זה מטריד, לא רק בנוגע לעתיד של בריטניה, אלא גם בנוגע לאופן שבו אנחנו חושבים על הדמוקרטיה שלנו. הרי ניתן לתאר דמוקרטיה כהצבעה בנוגע לעתיד".
6. המקומיים נגד המהגרים
בסופו של דבר, הקלף המנצח של הקמפיין לעזיבת האיחוד האירופי היה ההגירה. לבריטים לא שינה שגם הם נהנים מהיכולת לעבוד באופן חופשי באירופה, שחצי מהמהגרים לבריטניה אינם מהאיחוד, ושרוב המהגרים הם בגיל העבודה ושהם לא בהכרח עובדים על חשבון הבריטים. במציאות שבה האוכלוסייה באפריקה גדלה בקצב גבוה בהרבה מאירופה העשירה, שבה המזרח התיכון שסוע, וההתחממות הגלובלית מבטיחה רק עוד חוסר יציבות — נושא ההגירה עתיד להישאר על סדר היום עוד שנים רבות.
הלורד אדייר טרנר, בעברו המפקח על המערכת הפיננסית בבריטניה ואחד האינטלקטואלים הציבוריים הבולטים בממלכה, הציע לאחרונה הערכה גסה לפיה בעתיד הנראה לעין צפויים להגיע לאירופה בין 3 ל-5 מיליון מהגרים מדי שנה, עשור אחרי עשור. אם ההערכה הזאת נכונה, נראה שהזעזועים הפוליטיים באירופה עתידים להמשך אף הם.