יובל דיין: "אני לא יודע יותר מאף אחד שום דבר, אבל כלים יש לי המון"

יובל דיין הוא איש תוכן ואב לשבעה ילדים שהקורונה הכריחה אותו להמציא את עצמו מחדש: "חזרתי לתחום הכי מוכר שלי וזה הכתיבה, ויצרתי איזושהי סדנה קצת לא שגרתית".

מה לא שגרתי בה?

הסדנה הזאת עוסקת בכותב ולא בכתיבה, בתהליכים שהכותב בעצם עובר תוך כדי שהוא מגלה את נפשו. אני לא מתעסק בתחביר ובבחירת המילה, אני מתעסק בדברים הרבה יותר עמוקים וזה מרתק כי יכולים להגיע אנשים מרמות שונות, אנשים שמתעסקים עם מילים בצורה אחרת לגמרי ביום יום שלהם אבל האדם, היוצר, האדם הכותב הוא בורא עולם.

מה הכתיבה נותנת? זה שופך את המעיים החוצה?

הכתיבה ממפה את הנפש. בתוך הכתיבה יש כמה כוחות שפועלים: הכוח המודע שלי מנסה לספר סיפור, הכוח התת מודע שלי עסוק כל הזמן בלנסות לתת לי עוד מידע שיהיה על הדף. אני מתייחס לכל טקסט כאל דבר קדוש לגמרי. ההתבוננות פנימה והניתוח של הטקסט יכולים ללמד אותנו הרבה מאוד דברים. יש המון אנשים סביבנו שלא יודעים לספר את הסיפור שלהם. יש לנו בעיה רצינית עם הילדים שלנו. ככל שיש לך אוצר מילים יותר גדול ויכולת לחבר ביניהן, החוויה שלך מקבלת נפח אחר.

אתה מתאר פה משהו שהוא קצת כמו ספת פסיכולוג. אתה מרגיש שיש לך אחריות כלפי אותם כותבים שלך?

מלכתחילה כתוב שם "זאת לא סדנה טיפולית", וכל מה שאני יכול לאפשר לאדם זה לתת לו כלים לשחרר את הקשר בין העט שלו, בין היד שלו לבין ה"מיינד" שלו. מה שנשפך שם על הדף, זו ההתמודדות האישית של האדם. אני לא יודע יותר מאף אחד שום דבר, אבל כלים יש לי המון. כשאתה מעניק לאדם כלים, הוא עובד איתם לבד.

קפצת בין העולמות, החרדי והחילוני. זה מלווה אותך עד היום?

25 שנים הייתי חילוני, הדור שלי עבר כמה וכמה תהפוכות ופרשתי לעולמות הרוח. לא הלכתי להיות חרדי או דתי, הלכתי לחפש את אלוהים ולא הפסקתי לחפש אותו. בגיל 50 החלטתי שאני צריך לחלק את הקלפים מחדש. ראיתי שאני לא מדייק וראיתי שיש המון דברים שקיבלתי על עצמי והם לא אמיתיים, זה היה חלק מאיזו עסקת חבילה כזאת שלא חתמתי עליה.