תעשה לי, ילד
פדופיליה היא לא חוקית ברוב מדינות העולם כיום, אולם זה לא תמיד היה כך. מאיפה זה התחיל, למה זה נגמר, ואיפה זה עלול להתחיל שוב בקרוב: הפדופילים כובשים את המערב, ועוד מעזים לקרוא לזה אהבה
הקונוטציה הראשונה שעולה לראש של כל מי ששומע את המילה "פדופיליה", היתה זוכה ליחס שונה לחלוטין לו היינו חיים בזמנים אחרים. היוונים, הרומים ותרבויות המזרח נתנו כבוד לאהבה בין גברים לילדים, בעיקר זכרים, ובמשך תקופה ארוכה אהבה כזו היתה מקובלת באותה מידה כמו מערכת יחסים בין גבר לאישה, אם לא יותר.
ביוון ורומא העתיקות הסיפור היה פשוט למדי – מרבית הגברים קיימו יחסים הן עם נשים והן עם מתבגרים צעירים, מרביתם היו נקראים היום בפשטות "ילדים". היוונים היו הראשונים לכתוב, לחקור ולמסד יחסים מיניים מלאים בין גברים, ובין גברים וילדים.
באזור בואטיה שבצפון מזרח קורינטיה, למשל, קוימו טקסי התחייבות בין הגבר לנער/ילד, והם חיו יחד כזוג. ערים מסוימות ביוון, כגון ספארטה, לא התירו יחסי מין אנאליים, אך באחרות מערכת יחסים אוהבת בין גבר לילד כללה יחסי מין מלאים. הנצרות והיהדות אסרו מאז ומתמיד על יחסי מין אנאליים, וגינו בעיקר את הפרקטיקה הנפוצה הזו בין בוגרים לילדים. הקיסרים הרומיים הנוצרים, למשל, יצאו בקמפיין אכזרי למיגור התופעה באימפריה, והחוקים הראשונים שאסרו על מערכת יחסים מינית בין גברים, ובין גברים לילדים, נחקקו כבר במאה הראשונה לספירה. העונשים כללו סירוס מלא, או שריפה עד מוות על המוקד.
מערכת יחסים אוהבת בין גברים לנערים צעירים ביוון וברומא קיבלה מימד רוחני, יותר מאשר פרקטי, במאה החמישית לספירה. סופה של האידיליה נחתם סופית במאה הזאת, כאשר הקיסר הרומי ג'וסטיניאן הראשון אסר על קיום יחסים אנאליים, ועל הדרך ביטל גם את האולימפיאדה.
אין סטטיסטיקה, יש קורבנות
המושג פדופיליה נגזר מיוונית, והוא מחבר בין שתי מלים - "ילד" ו"אהבה". נהוג להפריד היום בין פדופיליה, המוגדרת כהפרעה נפשית המאופיינת במשיכה מינית לילדים שעוד לא הגיעו לבגרות מינית, ובין אפבופיליה – משיכה מינית לנערים ונערות בגיל העשרה.
פרקטיקות רומנטיות נשלטו תמיד על ידי מסגרות תרבותיות, ולא, כפי שאפשר לטעות ולחשוב, על ידי חוקי מוסר אוניברסליים. כך, בעוד הקלטים, הפרסים והסמוראים ביפן נהגו לקיים מערכות יחסים מיניות עם ילדים, אם בהסכמה חברתית ואם בהסכמה שבשתיקה, השתלטותה של הנצרות על אירופה מנעה התפתחות דומה שם. סין של המאה העשירית עודדה זוגיות בין גברים ונערים צעירים, ורבים מהם קיימו טקסי נישואים מסורתיים. ההערצה ליופי הנערי התבטאה גם באפיקים אחרים, ועד תחילת המאה ה-20, מחירם של ילדים שעסקו בזנות היה גבוה ממחירן של הנשים באותו מקצוע.
בפלנטה אחרת לגמרי, הנקראת גם אירופה, יצאה האינקוויזיציה, זרוע אכזרית במיוחד של הכנסייה הקתולית, להשמדת הפרקטיקה – גברים הוצאו להורג, ונערים הולקו. בתחילת המאה ה-19 יחסי מין בין גברים וילדים נאסרו באירופה, איסור שהשפיע, באמצעות פתיחותה הגוברת של יפן לתרבות המערב, גם על מדינה זו.
אהבה כן, חדירה לא
עם התפתחותן של מערכות תחוקתיות להגנת החלשים בחברה, בין אם הוא אישה, ילד, או נער, ועם התפתחות הפסיכולוגיה המודרנית אשר מוקיעה מכל וכל יחסים מיניים עם ילדים, מערכות יחסים רומנטיות בין גברים ונערים או ילדים הפכו לבלתי חוקיות, ובלתי מקובלות, בכל מדינות העולם. אהבתם של גברברי יוון, רומא או יפן לילדים, משמשת היום כטיעון היסטורי לפדופילים מודרניים, אך לכל השאר, מקומה של אהבה זו בספרי ההיסטוריה בלבד.
החשש שכל גבר מאחורי כל עץ רענן יכול להיות פדופיל – מבעל המכולת השכונתית ועד מנהל בית הספר של הילד, קיבל זריקת פאניקה רצינית עם עצירתו ב-2005 של בכיר בתנועת נוער בארה"ב. דאגלס סמית' עמד בראש ענף המנהיגות הצעירה בארגון, ובין שיחות מוטיבציה לנער פה, נער שם, מצא גם זמן להעביר יותר מ-500 תמונות פורנו עם ילדים לכל החבר'ה באינטרנט.
בין השנים 2001 ל-2004 נמצאו 1,900 קהילות פדופילים ברשת, וארצות מתפתחות שהשימוש במחשב עדיין נמצא בהן בעלייה מתמדת כמו ברזיל או צ'ילה, מתגלות כגן עדן לפדופילים גולשים. הבעיה היא שלא צריך להרחיק עד לדרום אמריקה כדי למצוא תמיכה בפדופיליה, ואפילו לא להתחבר לאינטרנט בשביל זה: תנועות שונות בצפון אמריקה ואירופה יוצאות מארון הסטיות וקוראות לממשלות להוריד את גיל ההסכמה ליחסי מין, ואף פועלות למען לגליזציה של הפדופיליה. נשמע סהרורי? שכיחותן של תנועות כאלה הופך אותן ליותר מפחידות מהזויות.
אשר לזהות אותם מרחוק?
כמעט בלתי אפשרי לשרטט פרופיל של הפדופיל הממוצע. אחת הסיבות לכך היא שפדופילים שייכים לכל שכבות החברה ובאים מרקעים כלכליים-חברתיים שונים – מסנטורים בכירים דוגמת הרפובליקאי דניס הסטרט, ועד מובטלים כגון מארק דוטרו הבלגי. סיבה נוספת היא מגוון הצרכים המתמלאים ממערכת יחסים מינית של אותם אנשים עם ילד, מערכת מורכבת המשתנה בין טיפוסים רבים של אנשים.
מספר נתונים, עם זאת, ברורים בהחלט: רוב הפדופילים גברים, רבים מהם עברו התעללות מינית בילדותם, ורבים מהם, רבים מדי, חוזרים לתקוף כשהם משתחררים מהכלא. לפי נתונים של משרד המשפטים האמריקאי, לעבריין מין סיכוי של פי ארבעה לבצע את אותו הפשע שבגללו נעצר, מאשר עבריין הכלוא על עבירות שאינן בעלות אופי מיני. קשה מאוד לטפל באופן יעיל בפדופילים, וקשה עוד יותר לעצור אותם: במחקר ממשלתי משנות ה-90, אשר כלל 453 פדופילים, נמצא כי הם היו אחראיים לתקיפתם של 67,000 ילדים. המספר הבלתי נתפס עמד על 148 ילדים על כל פדופיל שהשתתף במחקר.
פדופיליה כסגנון חיים
פדופילים שמעדיפים לבלות את ימיהם ליד מתנ"סים במקום בכלא, וכאלה שממש נפגעים כשמנסים להסביר להם שאהבה רומנטית אינה כוללת בדרך כלל ילדים בני 8, מתארגנים בשנים האחרונות בתנועות אקטיביסטיות. NAMBLA, התנועה המפורסמת ביותר בתחום בארה"ב, נושאת בגאווה את ראשי התיבות "ההתאחדות הצפון אמריקאית לאהבה בין גבר לילד". ב-NAMBLA מתנגדים לקונוטציה השלישית במילה "פדופיל" ומעדיפים שתקראו להם "אוהבי ילדים", הם רוצים לבטל את המושג "ילדות" כי הוא מטעה, ומבקשים שלא תקראו להם "מתעללים", אלא "מקיימים יחסי מין עם ילדים שמסכימים לכך".
בספרו "להבין ילדים אהובים ומאהבים ילדים", טעון הסופר דיוויד ריגל (שעדיין מסתובב חופשי), ואשר בין ספריו ניתן למצוא גם את "האם יכול להיות שכולם טועים?" ו"מעבר להיסטריה: ארוטיקה של ילדים באינטרנט", כי "כל מי שטוען שילד אינו יכול להסכים באמת ליחסי מין, מעולם לא לקח ילד כזה לקנות סניקרס חדשות".
הטיעונים של תנועות כגון NAMBLA בארה"ב, Krumme 13 הגרמנית, והתנועה הפסאודו-אקדמית, נשמעים לאדם מן השורה, זה שמעדיף לקנות סניקרס חדשות לילד שלו ולא לילדים זרים דווקא, כמופרכים לחלוטין. זה לא מונע מתנועות פדופיליות לחגוג את "יום אליס" ב-24 באפריל לכבוד פדופילים המעדיפים ילדות (24 לאפריל הוא היום שבו פגש לואיס קרול את אליס לידל, אשר למענה כתב את "אליס ארץ הפלאות"). ימים חגיגיים אחרים כוללים גם את "יום האהבה הבינלאומי לילד", כאשר כל קשר בין אהבה לסקס, במקרה הזה, בהחלט אינו מקרי.
בואו נקים מפלגה
ארגונים כדוגמת NAMBLA קיימים כמעט בכל ארץ אירופאית, אך מפלגות ממוסדות כדוגמת ה-PNVD, הם עניין חדש לגמרי. הולנד זכתה בכבוד המפוקפק להיות המדינה הראשונה בעולם, שלה מפלגה אשר מצעה העיקרי הוא הורדת גיל ההסכמה של יחסי מין. במקרה לחלוטין, בחור העונה לשם הקליל מרטין אויטנבוגראד והעומד בראש המפלגה, הוא גם הגזבר של MARTIJN, תנועה הפדופילים ההולנדית. תחת המטריה של זכויות הילד, פועלים ב- PNVD לחקיקה שתאפשר לילדים מגיל 12 להצביע, להמר, להשתמש בסמים קלים, ולקיים יחסי מין. בקרוב אצלנו? בואו נקווה שההסטוריה תלמד במקרה הזה לא לחזור על עצמה.