טרנדים, אינסטגרם ויום הסוכרת: עד מתי ניפול במלכודת הדבש המסוכנת

בעודי כותבת שורות אלה ממש, מתחשק לי לאכול שוקולד בכל ליבי. ה"קראנץ'-פיסטוק" מרצד במכשיר הנייד בין ידיי, ועוגיות אמסטרדם במילוי שוקולד לבן צצות להן כשאני גוללת למטה בפיד. אני נכנסת ל"פור יו", וסינבון רול מחכה לי שם כמו חייל נאמן, עם זיגוג חמאה וסוכר – שמסתבר שמוכרים בבית הקפה ממש מול הבית. תאמינו או לא, אלו רק כמה מיני עשרות קינוחים מושחתים ופוטוגניים, שמצליחים פעם אחר פעם לכבוש את ליבי, ולהפיל אותי במלכודת המתוקה של טרנדים באינסטוש.

כתבות נוספות בקול האישה

• עור מגורה, יובש וגרד: המדריך המלא לחורף הקרוב
• שנה מתוקה - ותוצאותיה: כך תאזנו את רמות הסוכר בדם
• "לא חייבים להיפרד": כשהסביבה מסרבת לקבל את החבר החדש

מדי יום ביומו בעלי עסקים, בלוגרים ואנשים פרטיים, מפרסמים ברחבי הרשת מאכלים עתירים בשומן, בפחמימות ריקות ובשאר ירקות (על אף שמשפחת הירקות כלל לא תתאים כאן). כל אלה בתורם מאלצים אותנו לחפש מחדש את אותו מאכל נחשק לכאורה, לרכוש אותו במהרה וכמובן לצלם – כדי להעלות לסטורי בעצמנו, שכולם יראו.

שוב ושוב אנו נשאבים למעגל אכזרי של מרדף אחרי הקנייה הבאה, שבאה מייד אחרי צפייה מקרית במנה נפלאה - שמבטיחה לנו בביס אחד אושר רגעי. באופן לא מודע אנו למעשה מצטרפים למועדון הקולינרי של הרשתות החברתיות, ואם נרצה או לא – אנחנו משתפים פעולה עם המפעל המסוכן של סוכרת כלל-עולמית.

אלא שהטרנדים המפתים הללו לרוב לא מספרים לנו דבר אחד על בריאות, לא מזכירים מילה על סוכרת או על חורים בשיניים – ובטח שלא על סתימה של כלי דם. כולנו נסחפים אל תוך מערבולת מסחררת של צריכת מזון לא בריא, טעים וכל-כך נגיש – שעם הזמן הופך אותנו לצרכנים לא נבונים, ומכורים של ממש.

באותו האופן מצאתי את עצמי בשבוע שעבר ניגשת למקרר הענק של הארטיקים בסופר, שואלת את עצמי למה אני עדיין מצפה למצוא את ה"קראנץ'-פיסטוק" המפורסם – למרות שהטרנד כבר איננו מזמן. "זה נראה טעים", השבתי בלי קול בין שפתיי, ואז נזפתי בעצמי על קלות הדעת שאימצתי. "זה לא טוב לך", חזרתי וניגנתי בראשי בתוקף רב, בעודי מסיטה אל הצד את הזכוכית הקרירה – שחצצה ביני לבין הגשמת הפנטזיה המפנקת.

"זוט עני", רוני שקדי, מכורה לסוכר. חיה על שוקולד, בת לרופאת שיניים – ונכדתה של סבתא פולניה וחולת סוכרת. בתור כתבת אוכל ובלוגרית שמפרסמת מאכלים ומסעדות בעצמה, התמלאתי מייד בתחושה מוזרה כשגיליתי שה"קראנץ'-פיסטוק" שוב אינו מחכה לי. מידה של אכזבה במהרה מילאה את בטני, ומייד אחר-כך הבנתי שנפלתי לתרמית. הרי לא הייתה שום סיבה שאתלהב כל-כך מארטיק, לא היה בו שום דבר שונה מכל מה שניסיתי בעבר.

מיואשת מעצמי ניגשתי אל הקופה שבסופר, ולקחתי סתם כיף-כף, פשוט עם, במקום זאת. לא היה לי מה לצלם באותו יום לסטורי, והתמלאתי תחושה מוכרת של FOMO אכזר. ככה זה כשאתה חי בדור של שפע אינסופי וצריכה בלתי-נגמרת, כשכל רגע מישהו אחר מעלה תמונה מגרה – ועושה חשק לעוד.

אלא שבחצי השנה האחרונה התחלתי גמילה מסוכר, החלטתי שמותר רק אחד בכל יום, ובימי שישי רק עוד קצת. עם זאת נוכחתי לדעת שככל שאני מבלה יותר זמן ברשת – כך מתחשק לי יותר. התמונות השטניות מקיפות מכל עבר, ואיש אינו מזכיר לי בסוף הביס עד כמה העוקץ הוא מר.

בדיקות הדם של סבתי הן נורת אזהרה מהבהבת, אך המציאות של האינסטוש משכיחה כל אמת. מה עושים? שאלתי את עצמי כבר לא פעם, ועם כל צרבת הבנתי שחייבים לשים לזה סוף. יום הסוכרת הבינלאומי שוב הגיע, והשנה קיוויתי שאוכל להתפתות קצת פחות. אומרים שכשיש מודעות אז קל יותר לבצע, אבל אם גם זה לא עוזר, ואין עוד ברירה – איאלץ להוריד עוקב למקס ברנר, ואולי לעוד כמה אושיות מרשעות.