החיים במבצע: אולי אנחנו צורכים כדי למלא ריק בתוכנו

סוף החודש מגיע, ואיתו החיוב באשראי, וזה הזמן בו כמיליון ישראלים צריכים לתפוס את הראש ולשאול את עצמם שאלות קשות: כמה כסף הוצאתי בבלאק פריידי, יום המבצעים שמשגע את העולם? כמה מהדברים שקניתי באמת הייתי צריכה, וכמה מזה באמת יכולתי להרשות לעצמי?

נתוני שירותי הבנק האוטומטי מגלים נתון מדהים - זינוק של 45% משנה שעברה בהוצאות הישראלים בבלאק פריידי, כמעט 900 מיליון שקלים בעסקאות אשראי בארץ בלבד, לא כולל עסקאות בחו"ל, לעומת 745 מיליון ₪ בשנה שעברה, ולעומת 615 מיליון ₪ בשנת 2020, שנת הקורונה והאבטלה.

כתבות נוספות

• מדינת הבולענים: אתם לא מרגישים שהמדינה שלנו התחילה לבלוע אותנו?
• על גאווה, דעה קדומה והצורך ברפואה מותאמת לחברי הקהילה | דעה
• מהממשלה החדשה נדרש פתרון מהיר לעסקים הקטנים | דעה

מה זה אומר בעצם, ואיך זה מתכתב עם המצב הכלכלי הדוחק ויוקר המחייה? ובכן, יכולות להיות כמה מסקנות. האחת היא, שהמצב לא גרוע כמו שמתארים. שלמרות שהמחירים עולים וסל הקניות היום בסופר יקר מבשנים שעברו, הישראלים גם מרוויחים יותר כסף. זה לא כי שכר המינימום עלה, ולא בגלל בונוסים נדיבים בעבודה, אלא בעיקר בזכות השיח הכלכלי שסוף סוף ירד אל העם ותורגם לשפת היום-יום, מה שתרם להרחבת נתיבי ההכנסות של האזרח הקטן דרך תיקי השקעות, מסחר בבורסה וכדומה. כשמדברים על יוקר המחייה בימים אלו צריך להכניס למשוואת ההוצאות מול משכורת גם את ההכנסות הפסיביות הצידיות, מה שיכול לשפר את מצבם של ישראלים רבים.

מסקנה אחרת שיכולה להיות נכונה היא שאנחנו עדיין נמצאים בתקופת הפוסט-קורונה וחווים את השלכותיה, גם אם זה לא נאמר במפורש. כמו שבעולם הטיסות והטיולים נוצר המונח "תיירות נקמה", שמתאר את הנהירה אל עבר הפנאי והבילויים אחרי שנה וחצי בה לא הורשנו לצאת מגבולות הארץ, כך גם בתחום השופינג: ללא הכנסות או אופק כלכלי ידוע, נזהרנו מהוצאות "מיותרות" והגבלנו את עצמנו בפינוקים. ואז השוק נפתח, חזרנו לעבוד, המינוס בבנק התאזן והופ – חזרנו לגהץ את האשראי. כי יש עבודה, ויש ביטחון תעסוקתי, וכבר הרבה זמן לא החלפתי את המקרר אז למה לא?

אבל בעיניי כל אלה רק סיבות רציונאליות לכסות התנהגות שאינה רציונאלית וקשה לנו להסביר אותה. איני פסיכולוגית ולא סוציולוגית, אבל בהסתכלות על התמונה הגדולה, ולא רק על בלאק פריידי כנקודה אחת בזמן, זה נדמה שאנחנו רוצים ורוצות להיאחז בנקודת אור כלשהי בתוך החושך הגדול. לא, לא מדובר על הקמת ממשלת ימין, זה לא חושך. אבל השיח סביב זה – הוא חושך. אולי אנחנו טובעים בייאוש של קיטוב פוליטי ואזרחי, טובעים באלימות מילולית ופיזית במרחב הציבורי בלי סוף, טובעים בחוסר יציבות שלטונית, טובעים בידיעות על רצח וגניבות ומעשי סדום, טובעים בכאוס כללי – ומנסים לאחוז בגלגל הצלה בצורת נעליים חדשות שהיו במבצע.

הנתון הזה, שאנחנו קונים בסכומים בלתי סבירים יחסית לכמות התלונות על כמה יקר פה, טומן בתוכו הרבה חלקים מהפאזל הישראלי: על חוסר בחינוך כלכלי, על אימפולסיביות, על תרבות השפע. אבל יותר מהכל הוא צריך להעמיד בפנינו מראה ששואלת – מה את או אתה צריכים באמת? מה יספק אותך? מה את או אתה יכולים לקנות שתגידו – זהו, נראה לי שיש לי הכל ואני שמח בחלקי? רוב הסיכויים שלא נמצא לכך תשובה, כי החלל הזה, חוסר הנחת הפנימי הזה, זקוק לטיפול נפשי, פרטי וחברתי עמוק הרבה יותר מהסיפוק הרגעי של רכישת בגד או מכשיר חשמלי. אבל היי, 60% הנחה, לא נקנה?