הנורמלי החדש: האם באמת מאסנו בדמויות מושלמות בטלוויזיה?

בשנים האחרונות אנחנו רואים יותר ויותר אפליה מתקנת על המסך הקטן. דמויות לסביות או ביסקסואליות ראשיות בסדרה "המפקדת" הם כבר לא משהו שמפתיע אותנו לראות בערוץ הממלכתי שלנו. ההומואים לא משחקים רק טיפוסים נשיים מוחצנים שאפשר לצחוק עליהם, הם מלוהקים לתפקידי מפתח כשההעדפה המינית שלהם היא משנית וטבעית לחלוטין.

אפילו בפרסומות אנחנו רואים פחות ליהוק של ילדים "יפים" בהגדרה הקלאסית של המילה, אלא ילדים זכירים. אם יש להם שיער אפרו קופץ, אם הם כבדי משקל או אפילו יש להם איזו עווית מעניינת בפנים המלהקים מחפשים אותם.

כתבות נוספות בסטייליסטה

• מדינת הבולענים: אתם לא מרגישים שהמדינה שלנו התחילה לבלוע אותנו?
• אני גייל זאבי ציבלין ואני בולמית של קניות
• האם הוליווד נוטשת את הבוטוקס?

קחו לדוגמא את הפרסומת לקורנפלקס "אלופים". הילדה, שמנסה לעשות תרגיל קרקע ולינוי אשרם מחמיאה לה על המאמץ, היא לא ילדה אשכנזייה בלונדינית עם עיניים כחולות כמו זו שהיינו מצפים לראות בפרסומת כזו לפני 10 שנים, היא ילדה מלאה, נו בדיוק כמו הילדה של השכן ממול.

כשהשחקן דניס הייסברט, שחור העור, התפרסם בתפקידו הבלתי נשכח כנשיא דייויד פאלמר בסדרה ״24״ - זה היה פורץ דרך. אף אחד לא חשב לפני כן שיכול להיות מצב שייבחר נשיא שחור לארצות הברית. כמה שנים אחר כך, בשנת 2009 נבחר ברק אובאמה לנשיא האפרו אמריקני הראשון, ולא מעט דובר על כך שסדרת הטלוויזיה הפופולארית הכשירה את הקרקע. כן, עד כדי כך. קחו כמה שנים קדימה ואותו הייסברט לוהק לגלם את אלוהים בכבודו ובעצמו בעונה החמישית (והאחרונה) של ״לוציפר״. קולטים? אלוהים יכול להיות שחור.

העובדה שסדרות טלויזיה וסרטים מובילים בוחרים לשים כדמויות ראשיות טיפוסים "רגילים" - שמנים/רזים/מכוערים/עם פלולות או נמשים, ממוצא כזה או אחר היא שינוי מהותי ומבורך. הדמויות שלנו להערצה מבוססות על האופי של הדמות, יכולת המשחק שלה וההזדהות של הקהל עם דמויות שקרובות יותר למציאות החיים שלו היא ברורה.

לא מזמן הודיעו בעיתון "לאישה", שהשנה הם לא יערכו את טקס מלכות היופי. לא באמת ניתן הסבר לעניין, אבל יש מצב שזה פשוט כבר פאסה? שנערות במשקל מסויים, בגובה מסויים, עם מבנה פנים סימטרי, שמדברות על שלום עולמי זה אאוט?

אם תשאלו את בריאן מניו המפשייר – אז התשובה היא כן. היא הטרנסית הראשונה שזוכה בתחרות מלכת היופי "גרייטר דרי 2023" המתקיימת תחת ארגון "מיס אמריקה". בינינו, היא לא יפה במיוחד בלי קשר לאיך היא מגדירה את עצמה, אבל היא כנראה הפוליטקלי קורקט העכשווי.

זוכרים את המלאכיות של "ויקטוריה סיקרט", מותג ההלבשה התחתונה האמריקאי? רק המושלמות בדוגמניות היו נבחרות כדי להוביל את הקולקציה שלהם עד שהחלו המכירות לצנוח. בשנת 2021 כבר החליפו אותן שחקנית הכדורגל הלסבית מייגן ראפינו, דוגמנית המידות הגדולות פלומה אלסנר, השחקנית ההודית פריאנקה צ'ופרה והדוגמנית הטרנסג'נדרית הברזילאית ולנטינה מפאיו. היום, כבר יש בקטלוג שלהם נשים "רגילות", בתחתונים "רגילים" ו"חזיות רגילות".

גם הציפייה שלנו מתוכניות הריאליטי השתנתה. אני רוצה להאמין שחלק מתוכניות הריאליטי, מכל סוג שהוא, לא מצליחות להתרומם ונכשלות לא רק בגלל שאולי קצת מתחיל להימאס לנו מהז'אנר (אבל זה נושא לטור אחר...), אלא כי הן ממשיכות ללהק אנשים יפים ומושלמים מידי – ואנשים מושלמים לא מספיק מעניינים.

אנחנו כן מזדהים עם נטע ברזילי, שלמרות שהיא לא רזה, היא עפה על עצמה ומקרינה בטחון. אנחנו כן אוהבים את כוכב הרשת אוראל צברי, ששלם עם העובדה שהוא שמן ולא רוצה לשנות את זה או לרטש את זה. קחו את דקל וקנין לדוגמא. עשרים שנה אחורה כנראה היה חוטף כאפות במסדרונות והיום עושה ים של סלפי וכסף ממשפט אחד של שיר טוב.

האם השלב הבא הוא שנעשה ניתוחים פלסטיים על מנת "להתכער" או נזניח את עצמנו לגמרי כי פתאם זה מגניב? כנראה שלא. אבל התקווה שלי היא שכמו מכל טרנד חולף, ניקח מפה את הטוב ונלמד להעריך האחד את השני לא על פי המראה החיצוני אלא על פי האישיות. הגזמתי?