הוצאו מהקשרם
מפות, חומרי בניין ומבנים שלמים נתלשים מהקונטקסט שלהם ומוצאים עצמם משולבים בחפצים שונים. אדריכלות בעיצוב מוצר
הכל ליגיטימי בחיפוש האינסופי אחר השראה; אין תחום שהוא מחוץ לתחום. מעצבים רבים פונים אל הטבע, מתייחסים לצילום שתפס את עינם, מתחילים דווקא מחומר מסוים או מרחיקים עד תרבויות זרות. לעומת זאת, חלק מהמעצבים נשארים "קרוב לבית" ומקבלים השראה מעולם עיצובי אחר - עולם האדריכלות: שרטוטים, מפות, חומרי בנייה ואפילו מבנים שלמים נעקרים מהקונטקסט הראשוני שלהם ומוצאים את עצמם משולבים בחפצים שונים, משרשרת ועד חפיסת שוקולד. לעיתים קרובות לא נשמר הקונטקסט המקורי שלהם, והם משמשים כאלמנט אסתטי בלבד. כך, אפשר ללכת עם כיכר על פרק היד, לאכול עיר או לסחוט לימון על קתדרלת סן פייטרו.
לאן מורה המחוג?
תמיד רציתם להחזיק עיר שלמה בכף היד? איתי נוי, בוגר בצלאל והאקדמיה לעיצוב באיינדהובן, הולנד, יצר סדרה של שעונים תחת הכותרת "כיכר העיר", כשעל לוחות השעונים מופיעות מפות של כיכרות מרכזיות בערים שונות ברחבי העולם: כיכר המדינה בתל אביב, כיכר האטואל בפריז, כיכר טרפלגר בלונדון וכיכר סן פייטרו ברומא (שעוד נחזור אליה בהמשך).
המפות עברו עיבוד ונוקו מפרטים (לא תוכלו להשתמש בהן אם תגיעו ללונדון או לרומא), וכך הפכו לרקע חצי מוכר-חצי מופשט עליו נעים מחוגי השעון. מעניין לראות איך השוני האורבני בין הכיכרות משנה את האופי של השעון: כיכר המדינה בתל אביב וכיכר האטואל בפריז הן כיכרות רדיאליות מובהקות - הן עגולות, והרחובות נמתחים מהן בצורת שמש, באופן שמתאים במדויק למחוגים. לעומתן, כיכר טרפלגר וסן פייטרו הן לא מעגלים מושלמים, ודווקא חוסר ההתאמה המוחלטת שלהן למחוגים, יוצרת רובד מעניין.
בעוד נוי הלך על העיר, מעצבים אחרים עושים "זום אין" ומתמקדים בפרטים יותר קטנים בשרטוטים האדריכליים. כך, למשל, המעצבות קרן סלינס ואורית מורד הציגו בשוק "הסלון", יריד לאקססוריז לבית שנערך בחודש נובמבר האחרון, מנורה שעליה מודפסות תכניות אדריכליות ישנות, הלקוחות מעידן בו שירטטו ביד ולא במחשב. המעצבת האמריקנית ג'ייד גידיאון דווקא לקחה מהשרטוטים והדגמים את הדמויות הקטנות וחסרות הפרטים, אותן מוסיפים לשרטוט או לדגם כדי ליצור תחושה ברורה יותר של חלל וגודל. אותן דמויות יצאו מעולם האדריכלות וכעת מככבות בסדרה של תכשיטים, מעגילים ועד שרשראות.
גם המעצבת הישראלית הדס שחם יוצרת תכשיטים עם חיבור ברור לעולם האדריכלות, אבל היא לא שואלת אלמנטים משרטוטים אלא דווקא משתמשת בחומר שקשור באופן הדוק לעולם הבנייה - הבטון. שחם לוקחת את הבטון, אחד החומרים השנויים במחלוקת בעולם האדריכלות, שזוכה לעדנה מחודשת בשנים האחרונות, ומשלבת אותו בחוכמה בתכשיטים בעלי צורות גיאומטריות פשוטות, וכן מחברת בינו לבין חומרים עדינים יותר, כמו כסף וזהב. החיבור בין הקרירות של הבטון והעדינות של הפרטים, יוצר תוצאה מעניינת, שלעיתים נראית כמו פרט בנייה מוקטן.
הוותיקן - מסחטה של כסף?
כולנו מכירים את הדגמים המוקטנים של יצירות אדריכליות גדולות שאפשר למצוא בחנויות מזכרות ברחבי העולם. מגדל פיזה, האייפל, הביג בן ואחרים, נמכרים לתיירים שרוצים לקחת איתם הביתה חתיכה מהטיול אבל מוצאים את עצמם עם דוגמה מובהקת למיסחור "מייד אין צ'יינה".
הסטודיו של המעצב האיטלקי ג'וליו לקטי יצר פארודיה על המזכרות האלו, וגם לא מפחד לצחוק על אחד המקומות הקדושים בעולם - הן לנוצרים והן לאדריכלים - קתדרלת סן פייטרו שבוותיקן. לקטי הפך את הקתדרלה ואת הכיכר שלפניה (שהיא, אגב, לא פחות מפורסמת מהקתדרלה עצמה, ותוכננה על ידי ברניני במאה ה-17), למסחטת לימון. אם תהיתם - את הלימון סוחטים על ראש הקתרלה, כשהמיץ ניגר לכיכר העגולה.
גם סטודיו העיצוב Greece is for Lovers לא מפחד לשחוט כמה פרות אדריכליות קדושות. את הסטודיו הקימו שלושה מעצבים, תושבי לונדון ממוצא יווני, שהחליטו לשלב בין המסורת היוונית הקלאסית לעיצוב עכשווי, בתוספת הרבה חוש הומור. בין המוצרים שלהן אפשר למצוא זוג משקולות שמעוצב כמו עמודים בסגנון יוֹני ממקדש יווני קלאסי.
זה לא סוד שאנחנו אוכלים גם עם העיניים - אז למה להתספק בפרלינים בצורות נדושות כמו צדפה או קוביה? Lagrange34 היא סדרה של טבלאות שוקולד שמשלבת בין טכניקות מסורתיות לעיצוב עכשווי עם השפעות אדריכליות.
יצרני השוקולד "פסטיצ'ריה גרטוסיו" מטורינו שבאיטליה חברו לסטודיו Jjuice שמתמחה בעיצוב פנים ועיצוב מוצר, והתוצאה היא טבלאות שוקולד בהשפעה ארכיטקטונית – מריבועים חלולים ועד טבעות. אבל החיבור הברור ביותר בין השוקולד לאדריכלות נוצר בטבלאות השוקולד בצורת תבליט של העיר טורינו עצמה. בינתיים השוקולד הזה זמין רק בטורינו עצמה, כך שבפעם הבאה שאתם באיטליה, אתם יכולים לטייל בעיר, ובו זמנית לאכול אותה.