אני פראיירית ושונאת את זה • גייל זאבי ציבלין

ישראלים שונאים להרגיש פראיירים. אולי גם הפולנים והאפריקאים שונאים, אבל מחקר שהתפרסם ב-Journal of Happiness Studies מצא שוני ביננו הישראלים לבין עמים אחרים. אם ניקח לדוגמא את נושא הקניות – הישראלים, כך מצא המחקר, אוהבים למקסם את תהליך הקנייה שלהם. הכוונה היא שתהליך קנייה הכולל התמקחות, משא ומתן ותחושה כי קניתי את הטוב ביותר במחיר הנמוך ביותר עושה לנו הישראלים טוב, גם אם המחיר הוא תהליך מייגע וארוך. באופן מפתיע זה אפילו מסב לנו אושר, בניגוד לממצאי מחקרים דומים במדינות מערביות בעולם בהן תהליך כזה מפחית מהאושר. 'פראייר' הוא אחד ממושגי הסלנג הנפוצים ביותר בשפה העברית המדוברת. אנחנו שונאים להיות פראיירים בכל תחומי החיים וזה לגמרי מנהל אותנו.

כתבות נוספות

• מדינת הבולענים: אתם לא מרגישים שהמדינה שלנו התחילה לבלוע אותנו?
• איך גם אני הפכתי אגרסיבית?
• הנורמלי החדש: האם באמת מאסנו בדמויות מושלמות בטלוויזיה?

 

הכותרות שמספקים לנו ההסכמים הקואליציוניים החדשים מעמיקים את תחושת הפראייריות שלי לשיאים חדשים. הגדלת ההקצבה לכל אברך לעומת המשכורת הנמוכה שניתנת לחיילים, הדרישה לשינוי חוק הגיוס לצד אמירות מקוממות של יו"ר ועדת הכספים המיועד מיהדות התורה, משה גפני "שחצי מהעם ילמד תורה - וחצי ישרת בצבא", כי לא יכול להיות שבישראל לא יתקיים חיל "לומדי תורה". - שום דבר מזה לא מסב לי אושר.

נולדתי בבסיס חיל האויר תל נוף, לאבא נווט ואמא ציונית, שגידלו אותי ואת אחיי לאהבת המדינה ולמסלול חיים מאד ברור. מסיימים תיכון, עושים את המקסימום כדי לשרת בצבא במשהו משמעותי ואז מתחילים ללמוד באקדמיה. לא באמת היתה אופציה אחרת. ולא בגלל שלא ניתנה לנו זכות בחירה, אלא כי אלו הערכים שגדלנו עליהם והאמנו בהם בעצמנו.

 

 

אבא שלי, שאיבד לא מעט מחבריו הטייסים במלחמות ישראל, ידע שבכל גיחה מבצעית הוא מסכן את חייו. הוא לא הטיל ספק במפקדיו ובמשימות שניתנו לו והיה לו ברור שהוא יעשה הכל למען המדינה. כשהיה נוסע לבקר את הוריו בחדרה, הם ביקשו שלא יוריד את המדים במהלך כל סוף השבוע. הם היו כל כך גאים בו. בצעירותי הסינון הראשוני שעשיתי לגברים היה לפי מה שהם עשו בצבא - יצאתי רק עם פייטרים, קרביים, גברים ערכיים, שמוכנים למות למען ארצנו (זה, אגב, עבר לי...).

היום, כאמא לארבעה ילדים, אחד שסיים שירות מלא בצבא, אחד שחתום 6 שנים בצבא ועוד שני ילדים קטנים, כל הקטע הזה של למות למען ארצנו עבר לי. חוסר השוויון בנטל, העובדה שהחרדים באמת חושבים שאברך הלומד תורה הוא שווה ערך לחייל המסתכן בחייו ואולי אפילו בעל ערך גבוה יותר גורמים לי לחשב מסלול מחדש.

 

 

הבן שלי בן ה-13 חולם להיות קרבי. הוא בונה את הכושר שלו כבר עכשיו. האם אני מחזקת את זה היום? אפילו לא קצת. האם אני צריכה לעודד את הבן שלי לסכן את חייו בזמן שחצי מהמדינה עושה מה שנוח לה? אני צריכה לעבוד, לשלם מיסים מלאים, לא לקבל שום הנחות, לשלוח את ילדיי לחזית בזמן שמקבילתי החרדית, שחיה באותה המדינה ממש, שולחת את בנה לכיתה ללמוד בנוחות על חשבוני? סורי, לא מוצאת הגיון במשוואה המעוותת הזו.

המדינה שלי מצפה ממני לפרנס את בחורי הישיבות ועל הדרך לסכן את חיי ילדיי תמורת דמי כיס. יש יותר פראייריות מזה?

אני לא אומרת ששני ילדיי הקטנים יהיו משתמטים. להיפך, כמו אחיהם, הם יעשו צבא. אבל, ככל שהדבר תלוי בי, הם יעשו את המינימום. אתם תשאלו, אם כולם יתחילו לחשוב כמוני, מי ילך לקרבי? מי יסכן את חייו עבור כולנו? השאלה, כמובן, בהחלט במקומה. אבל אולי נפנה אותה לגפני?