מדינה בהמתנה

עוד לפני שהתחלתי לעבוד על הפרויקט הזה, ידעתי שמצב מערכת הבריאות לא מזהיר. בדרך כלל השיח בנושא עובר ליד האוזן, מסתכם במספרים, תקציבים שעוברים או כמה ציוד רפואי חסר, אבל מרגע שצללתי לעומק הדברים שמעתי את הקולות ואת האנשים שמאחורי המספרים. הלב שלי יצא אל אותם מטופלים שממתינים, שמיואשים ומרגישים שקופים מול המערכת, ואז הבנתי כמה חשוב לעסוק בנושא, וכמה לא עוסקים בו מספיק.

על פניו מציגות לנו קופות החולים תמונה אידיאלית, בקמפיינים עטורי תקציב הן מתהדרות בשירות מהיר, אפליקציות נגישות, רופאים מחייכים ומטופלים שבעי רצון. אבל בשטח המצב נראה אחרת לגמרי, ויש מי שנותר חסר אונים.
לא מדובר באחד או שניים, אלא בכמות נכבדת מהאוכלוסייה, בעיקר בפריפריה, הן חברתית והן גיאוגרפית, שלא מקבלים את המענה הנדרש.

מי מאיתנו לא נזקק לרופא מומחה? דלקת העיניים לא תחכה עד יולי, כמו שהציעו לנו באחת הקופות, גם חודשיים המתנה לרופא אף אוזן גרון או לרופא עור זה לא זמן סביר. ואם לרופא מומחה אנחנו נאלצים להמתין חודשיים, אז כדי להשיג בדיקת MRI נצטרך לחכות יותר, חצי שנה ואפילו שנה.

ומה לגבי מצבנו הנפשי? האם במדינה בפוסט טראומה כמו ישראל, נושא שכזה לא אמור להיות בראש סדר העדיפויות של מקבלי ההחלטות? האם זה הגיוני שמטופלים ממתינים למעלה משנה?

וכשבכל זאת מסתכלים על המספרים, גם שם נחשפים לתמונה עגומה למדי - 3.3 רופאים לאלף נפש, רק 5 מכשירי MRI למיליון תושבים, ופסיכולוג אחד לכ- 4000 איש! אולי במקום לעסוק במהפכות משפטיות, כדאי שהממשלה תתחיל לקדם מהפכה אמיתית בחיים עצמם.

מחדל התורים של מערכת הבריאות | תחקיר בשלושה חלקים

• מחדל התורים - חלק א: כמה זמן ייקח לכם לקבוע תור לרופא מומחה?
• מחדל התורים - חלק ב: כמה זמן ייקח לכם לקבוע בדיקת ה-MRI?
• מחדל התורים - חלק ג: כמה זמן ייקח לכם לקבוע תור לפסיכולוג בשירות הציבורי?